גם // שמעון אדף } פרדס } 314 עמ'
בספרו החדש של שמעון אדף אין לדמויות שמות כי אם סימון לפי תפקיד, רצף כרונולוגי או מילה נרדפת. "האחות האמצעית", "החובש", "יפהפיית השיכונים", "השפה השנייה", "מכורה" וכו'. זהו מאפיין ברור ביצירתו של אדף לאורך השנים, ולכן ניתן להתייחס לאלמנט הפואטי הזה בצורה רוחבית ואולי להבין משהו על הפואטיקה של אדף ועל המנוע הנדיר שדוחף אותו לפרסם ספר כמעט כל שנה, בדרך כלל רומן עב כרס.
מצד אחד, ציונן של הדמויות לפי סימן כללי, לעיתים יבשושי, נוטל מהן כביכול אפיון אינטימי, חד־פעמי. אם ל"יפהפיית השיכונים" או"בן הזקונים" אין שם — הרי הם יכולים להיות כל אחד וכל אחת. אבל תיאוריה זו קורסת לאור ריבוי התיבות שבהן משתמש אדף. גם בספרו החדש הוא מתאר לפרטי פרטים את העיירה הדרומית שבה מתרחשים האירועים, ובכלל זה גם את הדמויות המאכלסות את העולם שהוא בורא. אם כך, יש לחשוב אחרת על הפעולה המוזרה הזו של אי־ציון שמות ברומן כל כך מסועף בדמויותיו המאופיינות לעילא.
הסברה השנייה שלי היא שאדף אינו מעוניין בחד־הפעמיות של הדמויות שלו כי הן מפריעות למטען הרגשי והתרבותי שהוא נוטע בהן לגדול תוך כדי קריאה. למשל, גיבורת הספר 'האחות הבכורה'. קיומה, אופן דיבורה, מחשבותיה, רגשותיה, פעולותיה נובעים במידה רבה מהיותה הבכורה למשפחה מסוימת מאוד. זה לא רק תפקיד, אלא סט של ערכים והתנהגויות ספציפיות הנובעות ישירות ממנו. כלומר, הסימון אינו אובייקטיבי אלא להפך, מכונן את הסובייקט הנושא את הסימן. ומתוך כך, "בן הנדבן" המקומי מייצר מפץ אסוציאטיבי אצל הקורא ובכך גם טוען חוזה מורכב בינו לבין הדמות. כיצד אמורה הדמות, הקונסטרוקט התרבותי שנקרא אצל אדף "בן הנדבן", להתנהג ולפעול, והאם כך אכן קורה בספר? ומה לגבי "יפהפיית השיכונים", שתוארה נטען בכל כך הרבה משמעויות, חלקן סותרות, חלקן מכמירות לב, חלקן נגועות בגזענות הטבועה בנו כמעט באופן לא מודע. הקורא נדרש לנוע בגבולותיו ולבדוק אם הם מתקיימים הלכה למעשה או נפרצים. כן, זו קריאה קשה, לא הוגנת לעיתים קרובות, מתריסה בדרכה, תוכחנית.
ויש לי גם סברה שלישית. הסיבה שאין שמות לדמויות של אדף היא שאין כלל דמויות כאלה במציאות. למרות העיצוב הריאליסטי באופן יחסי של הרומן (עיר, רחוב, בית, קופת חולים, מרכז מסחרי), הדמויות אינן "אמינות" באופן שבו אנו מבינים אמינות, כלומר זיהוי כלשהו בינן לבין בני אדם שאנחנו מכירים: "היא מדברת כמוה", "הוא נראה כמוהו". הדמויות של אדף אינן מדברות כמו כולן, אינן צועדות בנתיבים הפסיכולוגיים, אינן נענות להיגיון הפנימי של העלילה, ובאופן כללי אינן מבקשות להתחבב על הקורא או הקוראת כלל; הן מתנהגות כך רק בעולמו הספרותי הפרטי של שמעון אדף, ולכן אין כלל צורך לציין אותן בשמותיהן אלא רק בתפקידן בתוך הרומן, בתוך הטקסט שאדף הוא אלוהיו היחידי ושההיגיון בו ברור רק לו, הן וקטור ברשת המסועפת שיוצר אדף. בהקצנה אומר, שכל הדמויות הן ריבוי פניו של הסופר.
מכאן עולה השאלה ההכרחית, למי כותב שמעון אדף כל כך הרבה ספרים? זו שאלה שאין עליה תשובה. האם יש קורא בקצה המבוך שבורא אדף, שההתחלה שלו ב'המונולוג של איקרוס' ואחריתו לא נראית באופק? נראה שלא. אבל זו לא השאלה הרלוונטית, לדעתי. השאלה הרלוונטית היא, האם אכפת לאדף שיהיה קורא לאפוס העצום שהוא הספרים שלו?
כששואלים את השאלה הזאת, קל יותר גם להבין את העודפות העולה על גדותיה מתוך הטקסט. דימוי על דימוי, מכופל ומשולש ומרובע, התיאורים של המקום, של הטבע, של השיחה הפנימית שמנהלות הדמויות עם עצמן, הבריחה אל המשמעויות האזוטריות של השפה, הנטייה לצעוד אל המיסטיקה, הקבלה, תורת הסוד והאגדה, עירוב הז'אנרים, שכבות על שכבות של אפשרויות קריאה, פרשנות. אין קרקעית לעומק האוקיינוס הזה ולעיתים, בהתאמה, גם אין אוויר.
אם אין קורא, מדומיין או ממשי, מדוע שיהיה אכפת מזוטות כמו היצמדות לקו עלילה או להיגיון פסיכולוגי של דמויות? אבהיר כבר כעת שאין כלל "בעיה" עם העודפות של הטקסט. אדרבה — כמה מהרגעים היפים ביותר בספרות העברית מצויים דווקא בקרחות היער שבורא אדף, לעיתים עד כדי עצירת הנשימה, פשוטה כמשמעה. היכולת של אדף ללוש את העברית, לברר את האלסטיות של השפה, אין כמוה ואין כדוגמתה בין הסופרים והסופרות החיים והמתים בספרות העברית.
ובכל זאת אני שופט את העודפות הזו לכף חובה כי מדובר בחוזה לא הוגן עם הקורא. קריאה בספר של אדף יכולה להיות פעולה של התמסרות טוטלית, של שמיטה, למשל 'מוקס נוקס' שבעיניי הוא יצירת המופת שלו, בין היתר מפני הרזון היחסי של הטקסט. אבל נראה שבשני הרומנים האחרונים, ובעיקר בקודם, 'הלשון נושלה', אדף ויתר סופית של מערכת היחסים שנמצאת בבסיס הספרות בין הסופר לבין הקורא, מערכת יחסים, שרדיקלית ככל שתהיה, חייבת להכיל את הזיקה בין שני הסובייקטים.
ועדיין, ולפי נטיית הלב, קריאה בספר של שמעון אדף היא חוויה חזקה, חריפה, לעיתים נשגבת. אין ביכולתי שלא להמליץ עליה לאוהבי הספרות. •
