ללכת ברחובות הפנימיים — היקום של יואל הופמן // נילי רחל שרף גולד, יגאל שוורץ } ידיעות ספרים } 240 עמ'
יואל הופמן, מגדולי הספרות העברית, נפטר לפני כחצי שנה, והנה יוצא הספר 'ללכת ברחובות הפנימיים - היקום של יואל הופמן'. למראה הכריכה ושם הספר אפשר לחשוב שמוגש לקורא העברי מבוא נחוץ ליצירתו של הופמן, שער כניסה לאלה שמראה הפסקאות הקצוצות והמנוקדות מרתיע אותם ולמי שסבור בטעות שהופמן הוא סופר ליחידי סגולה בלבד, מאותם סופרים שמסווגים שלא בצדק כסופרים ליודעי דבר.
יצירתו של הופמן ראויה בהחלט לספר כזה. לצערי, וכדבריו של אחד ממחברי הספר, יגאל שוורץ, אפילו "חלק מאלה שנכבשו לקסם של הטקסט ההופמני שיערו שמקורו באי־מובנות גורפת". אבל על אף כותרת המשנה המבטיחה, 'ללכת ברחובות הפנימיים, היקום של יואל הופמן' הוא בעצם אסופת מאמרים (המכונים "פרקים" כדי ליצור רושם של המשכיות), שלפחות חלקם כבר התפרסמו בבמות אחרות ושמיועדים לאלה שכבר בקיאים בכתביו של הופמן. במובן זה, אולי שם הספר מדויק, ואכן הוא מציע הליכה ברחובות הפנימיים למי שכבר מכירים את השדרות ואת הכיכרות.
שני חלקים לספר: חמישה מאמרים מאת נילי רחל שרף גולד וחמישה מאמרים מאת יגאל שוורץ. מתוך עשרת המאמרים, מאמריו של שוורץ הם הקרובים ביותר לספק מבט כולל על יצירתו של הופמן. אבל דווקא הם מופיעים לאחר מאמריה של שרף גולד. בהיעדר קשר אורגני בין הפרקים, נדרשת לפחות הקדמה שתסביר מה מטרתו ומה נועד להשיג, או אחרית דבר שתסכם את מהלכו. אך גם אלה נעדרים ממנו.
אני מזכיר לעצמי את עקיצתו של הופמן עצמו, "אפרופו מלחמה. צריך להקים צבא של מבקרים ספרותיים. האויב יוכרע מכוחן של האמירות החדות". לכן על אף פגמיו אפשר להפיק תועלת והנאה מקריאה במאמרי הספר, למשל כך.
הפרק החמישי, 'מסעו של ברנהרט - האתגרים שיצירת הופמן מעמידה בפני הקורא', יכול לשמש מעין מבוא ליצירת הופמן. במאמר זה, שרף גולד עומדת על חלק מהאתגרים שיצירתו של הופמן מעמידה בפני הקוראים. היא מציעה לקרוא את הרומן הראשון שלו, 'ברנהרט', על רקע מומחיותו של הופמן בתרבות היפנית, ולהשתמש ב"דבריו של הופמן עצמו במבואות העיוניים למחקריו ולתרגומיו מעין מדריך לקריאה ביצירתו הספרותית". שרף גולד קוראת את ספריו כהתמודדות עם שאלת שלמותו של ה"אני" ומימוש ספרותי של תפיסת ה"אני" כישות מפוצלת.
משם מומלץ לעבור לפרק השישי (שהוא המאמר הראשון של יגאל שוורץ), 'צופה ואונייה נטרפת — הפואמות הפוסט־אפוקליפטיות של יואל הופמן'. במאמר זה מציג שוורץ את נקודת המבט שלו על יצירת הופמן. "לא מעט נדרשו, לא תמיד בזהירות הנדרשת למונחים מהפילוסופיות וממסורות השירה המזרח־אסייתיות", הוא מעיר, ואז טוען שלדעתו יש לקרוא את מכלול היצירה של הופמן כפואמות פוסט־אפוקליפטיות. ספרי הופמן, לדברי שוורץ, עומדים בכללים של הפואמה המודרנית. יש להם מסגרת סיפורית ברורה, כל פסקה עומדת בפני עצמה והיא חלק ממסגרת סיפורית ברורה. "הנחת המוצא ההגותית העומדת ברקע [...] היא שעם התפרצותם של מאורעות השואה קץ הקץ על עולם התרבות המערבית". העולם ההופמני הוא עולם שיש בו "מלחמה נצחית בין סדר לאי־סדר", והגיבורים ההופמניים הם יחידי סגולה, בעלי עין קיקלופ, המאפשרת להם לראות את מה שבני תמותה רגילים אינם רואים.
בסדר הקריאה שאני מציע, יש לעבור אחר כך לפרק השביעי, 'נונסנס, היגיון וטראומה ביצירתו של יואל הופמן'. במאמר זה, שוורץ ממשיך לתאר את יצירותיו של הופמן כזירת התמודדות עם שתי טראומות — מות אמו, והשואה. שוורץ מסביר שבעולם חסר מובן, דמויות השוליים ההופמניות תוהות על זהותן ועל קיומן, וממחיש כיצד הופמן משתמש ב־nonsense ובחציית גבולות ככלים של זיכוך.
משם כדאי לחזור למאמר הרביעי, 'להקשיב לה - שפת האם ביצירת הופמן'. במאמר זה, שרף גולד עומדת על נוכחות השפה הגרמנית בקרקעיתו של הטקסט ההופמני העברי ומציעה לחפש את השרידים של קולות העבר שהשתמרו ביצירה ההופמנית. משם נחזור עוד אחורה למאמר השלישי, 'הכריכה של Curriculum Vitae', שבו ממשיכה שרף גולד לעסוק בנוכחות המוזיקה בספרות של הופמן וקובעת, "אחד הכוחות שמניעים את יצירתו של הופמן הוא החיפוש אחרי המוזיקה הנכונה". נדלג קדימה לפרק השמיני, 'דיו של כוכבים — דיאלוגיות ונרקיסיזם בהלב הוא קטמנדו' — מאמר שמעלה את השאלה אם 'הלב הוא קטמנדו' (ואולי יצירתו של הופמן בכלל) הוא סיפור על אהבה או סיפור על התאהבות נרקיסיסטית, ועד כמה גיבוריו של הופמן מסוגלים לדיאלוגיות.
אחר כך אפשר לעבור למאמרים הראשון והשני, העוסקים בספר 'אפרים' ובדמותה של חיפה ביצירת הופמן. ומה נותר? הפרק התשיעי, שרובו מוקדש ל'הביצה שהתחפשה' של פגיס ומעט ממנו לספר הילדים 'בפברואר כדאי לקנות פילים', ולפרק העשירי והאחרון, על הקובץ 'סיפורים'.
מה המסקנה? לא תמיד יש מסקנה, מלבד זו שכתב הופמן בספרו האחרון, 'מצבי רוח': "כל הטרחה הזאת של כתיבת ספר והדפסת ספר ומכירת ספר וקריאת ספר, אין בה טעם אם איננה באה, בסופו של דבר, לשמח את בני האדם". •
יצירתו של הופמן ראויה בהחלט לספר כזה. לצערי, כדבריו של שוורץ, אפילו "חלק מאלה שנכבשו לקסם של הטקסט ההופמני שיערו שמקורו באי־מובנות גורפת"
