במשרד קטן בגנואה שבאיטליה יושב הסופר איליה לאונרד פייפר ומתקשה להתרכז. הוא לוקח לגימה מכוס התה שלו, ומרים את מבטו מהמחשב, פסל של הומרוס שמונח מול שולחנו נועץ בו מבט מאובן של תוכחה. הוא מציץ מבעד לחלון, צריחי קתדרלות מהמאה ה־11 זקורים מכל עבר, תזכורת לעבר מפואר. אבל מה שניבט לנגד עיניו הוא יבשת בשקיעה.
"העבר מקיף היום את אירופה באופן מוחשי מאוד. ההיסטוריה שלנו מכתרת אותנו, רודפת אותנו. כל השרידים האלה מעוררים בנו, האירופאים, גאווה. אבל כשאתה מוקף בשאריות מרהיבות ממאות קודמות זה מפתה להסיק שהזמנים הטובים כבר מאחורינו. זה חלק מהותי מהזהות האירופית לדעתי, הפרדוקס הזה של תחושת נוסטלגיה תמידית. תמיד הרגשנו שהעבר היה טוב יותר. אפילו ביוון העתיקה הם חשבו שתור הזהב היה מאחוריהם, בזמנים שבהם אלים שלטו בארץ".
אבל זו לא רק הרגשה. כמעט מכל בחינה — גיאו־פוליטית, כלכלית, תרבותית — אירופה מזמן לא מובילה את העולם.
"זה נכון, הזמן שבו מדינות אירופה שלטו בעולם בהחלט נמצא מאחורינו. בעיניי זה טוב שהוא נגמר, שלא תטעה, אני חושב שהמצב עדיף כפי שהוא. אבל זה אומר שאירופה הגיעה לנקודה בהיסטוריה שהיא צריכה להגדיר את עצמה מחדש. את העמדה שלה ביחס לכוחות עולים ודועכים בעולם. וכמובן, זה מה שאירופה מנסה לעשות מאז מלחמת העולם השנייה, עם התהליך הקשה להכאיב, והיפה להכאיב, של איחוד אירופה. זה תהליך הכרחי, אנחנו עדיין לא שם".
יבשת אירופה כולה עומדת למשפט בספר 'גרנד הוטל אירופה' (מודן, מהולנדית: ענבר זילברשטיין), שרואה אור בימים אלה בעברית, והיא מגלמת את כל התפקידים: הנאשם, התובע, השופט, המוציא להורג והקברן. העלילה מתרחשת במלון דמיוני בעיר חסרת שם באיטליה, מלון 'גרנד הוטל אירופה', שמזכיר ביותר ממובן אחד את סרטו של ווס אנדרסון 'מלון גרנד בודפשט'. זה מקום כאוטי, נקודת מפגש לאינספור אנשים, ובעיקר שריד של אירופה עתיקה, עטויה שטיחים מתפוררים ונברשות אימתניות. גיבור הרומן השנון והנוקב הזה, חוזר לסיפור אהבה ישן ויצרי עם היסטוריונית אמנות איטלקייה, שסחפה אותו ברחבי העולם אחר ציור אבוד של קרוואג'יו, אבל בעיקר עסוק בשיחות פוליטיות ובהחלפת נאומים חוצבים על המצב האירופי. 'גרנד הוטל אירופה' אמנם ראה אור בהולנד ב־2018 אבל הוא עוסק באופן ישיר בנושאים אקטואליים: במהגרים ובשנאת מהגרים, במסורת לעומת קדמה, בפופוליזם פוליטי, בעליית כוחה הכלכלי של סין, ובעיקר ביבשת אחת קטנה שעתידה טובע מרוב עבר. "וכשזיכרון העבר הזה הוא החלום בהווה", כותב פייפר בספר, "העתיד הוא לא יותר מסרח עודף על מה שכבר היה".
"אירופה כבר לא יכולה להישאר כלכלה טובה וישנה כמו של פעם, שמבוססת על תעשייה ועל בניית ספינות ורכבים", הוא אומר. "והיא מתקשה להתחרות עם הכלכלות העולות של המזרח".
בספר סין מתוארת ככוח מדאיג מאוד עבור אירופאים.
"אירופאים צריכים להיות מודאגים מאוד לגבי סין, אבל אני לא חושב שהם מודעים לזה כל כך. לסין יש דרך מתוחכמת מאוד להשתלט על העולם — היא קונה אותו. אפילו הנמל פה בגנואה, שהוא הנמל הכי גדול באיטליה, נרכש על ידי משקיעים סינים, חתיכה אחרי חתיכה. וכמובן שאין ישויות פרטיות בסין — הכל שייך למדינה. אירופה הגיעה לנקודה שבה היא צריכה להוכיח את עצמה מבחינה כלכלית. למצוא דרכים חלופיות להרוויח כסף. אז באיטליה למשל הם פונים למאפיינים המרכזיים של אירופה — הנוכחות היחידה של עבר מוחשי — וזה משהו שאפשר למכור. אתה יכול למכור את העבר שלך, אתה יכול למכור כרטיסים למוזיאונים, אתה יכול למכור כרטיסים למונומנטים ולאנדרטאות. נוסטלגיה הופכת להיות המטבע היחיד שלך".
אתה טיפוס נוסטלגי?
"מאוד. אני אירופאי לחלוטין במובן הזה. יש סיבה שאני מקיף את עצמי בכל המבנים האלה. אז כן, אני קצת כמו רופא שכותב את האבחנה של עצמו. אני חלק מהבעיה ללא ספק", הוא צוחק.
• • •
לבוש בז'קט קטיפה סגול־אפור, עדוי תכשיטים וטבעות, עם שיער ארוך ושפם עבה, ד"ר איליה לאונרד פייפר בן ה־56 נראה כמו גלויה מעולם אחר. 'גרנד הוטל אירופה' הוא אמנם ספרו הראשון שמתורגם לעברית, אבל הוא סופר, משורר, מחזאי וחוקר בולט ומוערך בהולנד, עם רזומה של יותר מ־20 ספרים ומחזות. בשיחת זום משני עברי הים התיכון, פייפר עונה בתשובות ארוכות ואיטיות, צוחק הרבה, שותק הרבה, ומדי פעם מרים את המחשב כדי להראות את הנוף המרשים מהחלון ולהשוויץ בשמש האיטלקית החזקה.
לגנואה הוא עבר לפני יותר מ־15 שנה, אחרי שהתאהב בעיר במהלך "טיול מטופש". מאז הוא הספיק להתאהב שוב, בשכנתו האיטלקייה סטלה, ומאז הם חיים יחד כבר כמעט עשור. "אני מרגיש שאני הולך ונעשה איטלקי משנה לשנה. אבל מה שיותר משמח הוא שהבחנתי שאני הולך ונעשה פחות הולנדי. דבר חיובי מאוד עבור כל בן אנוש", הוא צוחק.
למה אתה מתכוון?
"תשובה טובה לשאלה הזאת, שבאמת תסביר את כל הפגמים של האופי ההולנדי, תיקח שעתיים לפחות, אבל אני כן אגיד שהולנדים זקוקים לקצת פרספקטיבה. יש להם נטייה לחשוב שהולנד היא המקום הכי טוב בעולם. שאין שום צורך ללמוד שום דבר מאחרים. זה קצת כמו מה שההולנדים חושבים על נבחרת הולנד בכדורגל. היא תמיד, בהגדרה, אלופת העולם, גם אם היא לא מנצחת. ואם הם לא מנצחים, זה בגלל איזה חוסר צדק קוסמי כנראה. אבל הם עדיין — ברמה המוסרית — אלופי העולם. זו גישה מגבילה מאוד. לכן אני מתעקש כל כך על הזהות האירופית. יש דבר כזה זהות אירופית, ואני באמת מרגיש חלק ממנה. אירופה מגוונת מאוד. אני חושב שאיחוד איטליה במאה ה־19 יכול להיות המודל של האיחוד האירופי. אני ארצה לראות את זה מאוד. איחוד פוליטי שיהיה תפקודי, אבל עדיין ישמור על כל ההבדלים התרבותיים".
זהויות משותפות וגיוון תרבותי הם לא בדיוק רוח הזמן באירופה. את מה שאתה אומר לגבי ההולנדים אפשר להשליך על הרבה מדינות אירופיות אחרות, שאנשים בהן הולכים ונעשים קנאים יותר לזהות הלאומית שלהם, להיסטוריה ולתרבות שלהם.
"כן, יש גל של לאומיות בפוליטיקה, לא רק באירופה. דונלד טראמפ כמובן, ז'איר בולסונארו, חבייר מיליי, ואפשר גם להזכיר גם את בנימין נתניהו... למרות שאולי עדיף להימנע מזה. הגל הזה של פופוליזם ימני הוא למעשה גל של נוסטלגיה. אני חושב שזו תגובה לפחד. העולם משתנה ולגלובליזציה יש השפעה רבה על חיי היומיום. ואתה רואה ברחבי העולם חלוקה חדשה: במקום ימין ושמאל — אנשים שרואים בגלובליזציה אתגר או הזדמנות, ומנגד אנשים שמפחדים מגלובליזציה. ויש הרבה שמפחדים בצדק. אם אתה עובד במפעל רכב ברור שתפחד מגלובליזציה, כי סביר שתאבד את העבודה שלך בגלל שבמקום כלשהו בעולם יכולים לעשות את זה יותר בזול. והתשובה שניתנת לפחד הזה על ידי פוליטיקאים שמנסים להרוויח ממנו, היא היכולת להחזיר את הזמן אחורה לתקופה שבה הבעיות האלה לא התקיימו. וכמובן שזו בדיה. אי־אפשר לחזור לזמן שבו הולנד הייתה מדינה קטנטנה וחמימה עם גבולות סגורים, ולחזור לשלם בגילדן הישן והטוב במקום ביורו. אבל זה שיח מפתה, והרבה אנשים נופלים בו".
הרבה מהשיח הזה עוסק במהגרים, ובאופן ספציפי במהגרים מוסלמים. זה שיח שהביא הרבה מפלגות ימין־קיצוני לשלטון, גם בהולנד.
"כן, האנשים הכי עניים והכי חסרי תקווה שאי פעם דרכו על אדמה אירופית נתפסים כאיום גדול. לרוב הם שעיר לעזאזל. העניים מנסים להאשים מישהו במצב שלהם, אז הם פונים למי שעניים אפילו יותר. והפחד הזה מתודלק על ידי הימין. זה הכל ציני מאוד. מדובר על מספרים יחסית קטנים, זה לא איום אמיתי. אבל בדעת הקהל זה נהיה עניין גדול. הולנד היא מדינה עשירה מאוד. היא רחוקה מהים התיכון. יש לנו פליטים ומבקשי מקלט במספרים קטנים, אבל בגלל שהתקצוב למרכזים שדואגים לאנשים האלה פחת באופן דרמטי, אין להם איפה לישון. אז ברור שהם גורמים לצרות. ואז הימין הקיצוני אומר, 'רואים? תמיד אמרנו שהם איום וגורמים לצרות'. אני לא רואה איום מוסלמי. אני רואה הרבה רטוריקה שעוסקת באיום מוסלמי שלא קיים".
אתה לא חושב שהגירה מהסוג הזה עלולה להשפיע על הערכים הליברליים שאירופה מקדשת כל כך? המקום שבו אפילו בפרסומות לדגני בוקר יש עירום.
"אני מסכים שאנחנו צריכים הרבה יותר עירום בפרסומות, לא רק לדגני בוקר", הוא צוחק. "אבל יש ערכים שאנחנו תמיד נגן עליהם. ערכים של חירות, של שוויון בין גברים לנשים. כמובן, להגירה יש השפעה גם על התרבות. תרבות היא לא חומר מוצק, היא משתנה, וזה לא דבר רע, זה דבר טוב. תרבות היא לא מאובן. תרבות אירופית תמיד הושפעה ממהגרים, והיא תמשיך להיות מושפעת מהם. לא, אני לא מפחד מזה בכלל".
אפשר להניח בביטחון מסוים שאין בעולם הרבה אנשים שחושבים על יוון העתיקה ומזכירים אותה בשיחה יותר מפייפר. "בהשכלתי אני קלאסיציסט", הוא מסביר. "למדתי יוונית ולטינית, הדוקטורט שלי הוא בלימודים קלאסיים, וגם לימדתי על יוון העתיקה. הסימפטומים שהביאו לנפילתה של הדמוקרטיה האתונאית הם אותם מאפיינים של הפופוליזם שאנחנו רואים היום. זה דומה להבהיל. קשה למצוא פוליטיקאי שיש לו את האומץ להביט קדימה מעבר לסקרים של מחר. ובפרקטיקה זה אומר שהמדינה נשלטת על ידי הסקרים. וזה כמובן בעייתי מאוד. כי דעת הקהל גמישה ומשתנה, וקל נורא לתמרן אותה. באופן הזה בלתי אפשרי לקיים מדיניות קוהרנטית וארוכת טווח. דבר נוסף הוא ירידה בכבודם של המוסדות הדמוקרטיים. שזו הדרך להרוג את הדמוקרטיה בשם הדמוקרטיה. מנהיג פופוליסט יגיד: 'למה שנקשיב לשופטים? לבית המשפט העליון? למה שנכבד את המוסדות האלה? אנחנו האנשים! בדמוקרטיה אמיתית, אנשים הם הכוח העיקש של המדינה!' זה גם לגמרי מה שקורה בישראל. זה נורא משעמם לדבר על החשיבות של מוסדות דמוקרטיים, אבל אלה היסודות של החיים שלנו. יהיה לנו כיף כשטראמפ ייבחר שוב, במובן הזה".
אתה חושב שהוא ייבחר מחדש?
"האמת שב־2016 חשבתי שאין לו סיכוי. אז אני עדיין חושב שאין לו סיכוי. אבל למדתי שאני מסוגל לטעות".
היה לא מזמן טרנד בטיקטוק שטען, שגברים אמריקאים חושבים על האימפריה הרומית כל יום. אולי יוון העתיקה היא האימפריה הרומית שלך.
"שמעתי על הטרנד הזה. אבל נראה לי שמה שמושך באימפריה הרומית זה הכוח הצבאי שלה. זו מחשבה כמעט פשיסטית. אולי זה מסביר למה זה פופולרי כל כך בארה"ב. הם מרגישים שהם האימפריה הרומית של היום, כוח העל ששולט בעולם. כמובן שהם גם מקנאים בהיסטוריה שלנו. עבורם היסטוריה זה מישהו שחבט בכדור בייסבול בשנות ה־50".
• • •
חוץ מסינים ואמריקאים, עוד אוכלוסייה חוטפת ביקורת בספר של פייפר: תיירים. צובאים בהמוניהם על ערים מרכזיות באירופה, כמו ונציה למשל. "מיליוני התיירים בוטשים בכפכפי האצבע ונעלי ההתעמלות המסריחות שלהם את האבנים השוקעות של העיר הטובעת", הוא כותב. "אירופה הפכה למוזיאון באוויר הפתוח, פארק היסטורי נפלא לתיירים [...] אירופה היא אזור הבילוי של שאר העולם", הוא כותב במקום אחר.
"החיים באיטליה עשו אותי מודע מאוד להשפעה של תיירות על ערים מרכזיות. חלק גדול מ'גרנד הוטל אירופה' ממוקם בוונציה וזו כמובן בחירה מכוונת. ונציה היא דוגמה לעיר שנכנעה באופן סופי ומוחלט לתיירות המונים, עד לרמה שקשה כבר לקרוא לה עיר. ברחבי ונציה תלויות כרזות שכתוב עליהן, 'ונציה היא עיר אמיתית'. ומעצם ההכרזה הזאת ברור שהיא כבר לא. זה יהיה טיפשי להניף שלטים כאלה בלונדון, נכון? יש לתיירות השפעה הרסנית על הרקמה החברתית של הערים האלה. ונציה היא כמובן דוגמה קיצונית, אבל זה אותו מנגנון שפועל באמסטרדם, בפראג, בברצלונה, ברומא, בפירנצה. אפילו פה בגנואה. ויש לזה אותן השלכות. התשתית של העיר הופכת לתיירותית במקום לכזו שמיועדת לתושבים. חנות מכולת נסגרת, חנות ספרים נסגרת, קולנוע נסגר, ובמקום זה יש לך פעילויות שמעניינות תיירים. האוכלוסייה האיטלקית הולכת ונעשית אוכלוסייה של מלצרים, שלא יכולים להרשות לעצמם לגור במרכז היסטורי אז הם עוברים לפרברים, ובאים למרכז לשרת תיירים. איזה אופק תעסוקתי יש בזה? איזה אופק חברתי זה לאוכלוסייה?"
הוצאת לי את החשק לצאת לחופשה.
"זו מטרת הספר, לא? אני לא רוצה לאסור על הקוראים שלי לצאת לחופשה, אבל לכל הפחות אני יכול להרוס להם את החופשה".
מקום אחד שפייפר בוודאי לא ייסע אליו לחופשה בזמן הקרוב הוא מדינת ישראל. הוא מעולם לא ביקר בארץ, אבל מקווה לבקר בעקבות פרסום התרגום הראשון שלו לעברית, אי שם בעתיד השקט. לגבי עצם התרגום לעברית לא היו לו התלבטויות פוליטיות. "גם אם הבקשה הייתה באה מחר לא הייתי מהסס לגבי זה. אני חושב שלמעשה זה יכול לעזור להביא יותר קולות ודעות שונות בישראל. אסור להחרים דעות, גם עכשיו, ואולי בעיקר עכשיו".
לפחות מפה זה נראה שיש סנטימנט אנטי־ישראלי חזק מאוד באירופה כרגע.
"זה נכון, אבל זה יותר אנטי־נתניהו. יש מודעות גוברת לאי־הצדק שנעשה לפלסטינים. אבל האירופאים רואים שהבעיה היא לא ישראל כמכלול, אלא הממשלה הימנית שנמצאת עכשיו בשלטון. הרבה ממשלות עשו חישוב לא נכון, גם הממשלה ההולנדית, ומיד אחרי 7 באוקטובר פירסמו תמיכה בלתי מסויגת בממשלה הישראלית. בניגוד לדעת הקהל. זו הייתה טעות בחישוב.
"אני משוכנע לחלוטין שאנטישמיות היא לא בעיה באירופה. כשאנשים ביקורתיים כלפי ישראל זה לא אנטישמי. זה אולי אנטי־ציוני. זה נגד המדיניות של נתניהו, זה נגד מה שקורה עכשיו בעזה. אבל ביקורת על הימין בישראל או על הממשלה ממוסגרת מיד כאנטישמיות. כשהיא לא. וזה חלק מהבעיה למעשה. שאי־אפשר לבקר את ממשלת ישראל, כי אתה מיד מואשם באנטישמיות. וזה לא מצב בריא".
אני לא מדבר על ביקורת, עניין לגיטימי כמובן, אלא על עלייה חדה בתקריות אנטישמיות ברחבי אירופה. אז אני מודה שאני קצת מופתע מהדברים שלך.
"כמובן שיש אנטישמים באירופה. וכמובן שצריך לטפל בהם. אבל מדובר על מקרים קיצוניים. אני לא חושב שזה משהו מובנה באירופה של ימינו. ואני חושב שכמו עם כל שנאה שמופנית כלפי כל קבוצה, מדינות אירופה נלחמות בה, ויעשו הכל כדי להגן על החירות של כולם".
אתה אופטימי לגבי העתיד?
"קשה מאוד לשמור על אופטימיות. 2024 התחילה, וזו שנה שבה יותר מחצי מאוכלוסיית העולם ילך להצביע. וכמעט בכל מקום מפלגות אנטי־דמוקרטיות, ימניות, נוסטלגיות, שונאות זרים, מובילות בסקרים. אז יכול להיות שבערב השנה החדשה הבאה נחיה בעולם שונה לחלוטין. פעם הייתי אופטימי. גדלתי בשנות ה־70 וה־80, והייתי נלהב לגבי העתיד. הייתי בטוח בקדמה האנושית, ביותר חירות. אני לא מרגיש את האופטימיות הזאת יותר. אני נוסטלגי לגבי האופטימיות שלי". •
