רוצים מלחמה? אוהבים מלחמה? מרגישים חסך במלחמה?
אם עניתם "לא" לרוב השאלות – ובטח אם עניתם "כן" – יש לנו בובה של מלחמה בשבילכם: העולם השנייה, מבית היוצר שממשיך להילחם אותה בתקציבים שמתחילים להתקרב לאלו שעלה המקור: טום הנקס וסטיבן ספילברג. האנשים שכבר הביאו לכם את 'אחים לנשק' (2001) ו'הפאסיפיק' (2010) חוזרים עכשיו עם 'אדוני האוויר' (אפל טי־וי+) – שזו, בגדול, אותה סדרה, רק הפעם על טייסי הקרב האמריקאים שלחמו בנאצים.
כן, זה שוב הזמן הזה בעשור שבו אנחנו אמורים להתפעל ממלחמה. לא שלנו, לא; אנחנו אמורים להתפעל מיופייה, מונומנטליותה ונופיה הספקטקולריים של מלחמת העולם כפי שההפקה המשומנת ועטורת הפרסים האוטומטיים של ספילברג והנקס מביאה למסך. תסמכו עליהם שזה כולל אלפי ניצבים, שחזורים מדויקים, פתיח של שלוש דקות, פומפוזיות הר הרצלית, ודמויות בלתי נשכחות של חיילים ומפקדים שאחוות הלוחמים שלהם יכולה לשמש לייצור הדבק החזק בעולם.
היומרה, הרצינות המופלגת, סצנות הקרב המפורטות ועצם קיומם של נאצים בתמונה טוענים את 'אדוני האוויר', כמו את קודמותיה, בתחושת אירוע טלוויזיוני גרנדיוזי שההשתפכות עליו חובה.
רק שאיכשהו, בשנים האחרונות – ומאז 7 באוקטובר בפרט – משהו מחליק בגרון פחות נינוח ושמוט־לסת כשמדובר בסדרה שכולה גלוריפיקציה של אירוע מלחמתי. אם ב־2010 – לפני שיירות הפליטים מאוקראינה ונהרות הדם והאובדן מטֶּבח 7 באוקטובר – סדרות כאלה יכלו עדיין לפרוט על איזו רומנטיזציה של שדה הקרב, כרגע אנחנו כבר יודעים, מגוף ראשון, איך נראית מלחמה: לא ככה. לא קרוב. מלחמה היא אכן גיהינום – ולא מהסוג שמצטלם נהדר; מהסוג שכורת לך את הנשמה והעורקים. אין בה שום דבר לייחל לו או להתגעגע אליו, אין בה חסד, ואין מקום לפנטזיות של גברים בגילם ובמעמדם של ספילברג והנקס לגבי הזמנים הרעים הטובים. איכשהו, כל הקולנוע הטלוויזיוני העשיר הזה עובר חלול כשאנחנו יודעים איך זה עובד באמת; באכזריות ובנבזות בלתי אנושיות, באיוולת מנהיגותית, בחוסר ברירה גמור.
חיילים אינם רצים לשדה הקרב כדי להיחקק בנצח. הם רצים כי הריצו אותם. ואת מה שמתחולל שם אתם לא באמת מעוניינים לראות. 'אדוני האוויר' היא אסקפיזם יקר נוסף בעולם שמאיים בשידור חוזר של מוראות המלחמה. בפרפרזה על גיל סקוט־הרון: המלחמה האמיתית לא תשודר בטלוויזיה.
