המלחמה הנוכחית פתחה מחדש את החוזים של החברה הישראלית עם הקבוצות שבדרך כלל מופלות לרעה, זוכות ליחס חשדני או גם וגם. למשל הדרוזים, הלהט"ב, המתנחלים, בוודאי הנשים הישראליות שמתגלות בגבורתן מאז 7 באוקטובר. אמני ישראל בדרך כלל השתייכו לקבוצה אחרת. חלקם הגדול נערצים מצד אחד, אבל גם נתפסים בדרך כלל ככוכבים מנוכרים בספֶרות אחרות, לא באמת שייכות אלינו. מכונות הרעל מימין, למשל, לא היססו לנסות לדרוס אמנים כמו קרן פלס, מירי מסיקה או רותם סלע, רק כי הביעו דעה. גם עמיר בניון סבל מביקורות נוקבות משמאל בגלל עמדותיו.
יש גם את הבסיס ההיסטורי ליחסים האלה. האמנים הרי עשירים, מנותקים, מלאי אגו. רוב הציבור הישראלי לא גומר את החודש, והנה אלה מרחפים בין מנורה לקיסריה, בין מדיסון סקוור גארדן לפארק הירקון, בין הרצליה פיתוח לסביון. עם תחילת הקורונה משהו התחבר, המרווח החל להיסגר. ראינו את אביב גפן נותן יד של אח לחרדים. אמנים הופיעו בחצרות, עין בעין מול הקהל, במרחק סלולר.
מאז 7 באוקטובר, היחסים בין אמני ישראל לקהלם הרחב הפכו לסיפור אהבה והערכה דו־כיווני. הפציעה של עידן עמדי בעזה הייתה נקודת השיא, אבל גם אמנים כמו רביב כנר, עקיבא או השחקן ידין גלמן, שנפצע בעצמו, היו חלק מהתמונה החדשה. לצד זה הגיעו מסעי התנדבות מרשימים ובלתי נגמרים של כל אמני ישראל, הן בהופעות, הן בתרומות כספיות. ראיתי את הזמרים הכי ציניים, אלה שבשבילם דגל לאום כלשהו נחשב בימים רגילים אלמנט פשיסטי, מגיעים לשיר באזכרות, בלוויות, בולעים את הדמעות.
הכל כבר נדבק. אי־אפשר יהיה להפריד יותר בינינו, בין עם ישראל לאמניו, יוצריו, זמריו. רקמה אנושית אחת.
