אני לא זוכר מתי התחלתי לראות בישראל מדינה לא־משהו.
אני חושב שזה בטח קשור לטיולים שאליהם הכריחו אותי לצאת כילד.
כי הטיול השנתי, וגם הטיול מהתנועה – ובאופן כללי כל "טיול", שהיה למעשה היסחבות מטולטלת ומייסרת עם ציוד במשקל גופי על הגב, מדריכים מוטרפי מורל, ילדים שנולדו להציק, שפשפת שעוד לא ידעתי לקרוא לה בשמה ולילות נטולי שינה בשק שמכל המילים הוצמדה לו דווקא המילה "שינה" – היו החלק השנוא עליי בכל מה־שנקרא־החיים־שלי בין גיל שש ל־16.
שנאתי הכל: את ההכנות לטיול, את הטיולית המקרטעת, את הרעש הבלתי נסבל של כולם, את ההליכות האין־סופיות בשבילים קפוחי שמש, את הבריונים הכיתתיים שהיו מפליקים לי עם האצבע בתנוך האוזן, את השתוללויות הלילה, את היקיצה הקפואה לפנות בוקר.
החלק הטוב היחיד בטיולים האלה היה החזרה הביתה, לאמא, למקלחת חמה, למיטה מפנקת. רק בשביל זה היה שווה – טוב, בעצם לא, גם בשביל זה לא היה שווה.
ובגיל 16 הבנתי משהו: שאני לא חייב.
לא חייב לצאת לטיול שנתי. לא חייב ללכת לתנועה. לא חייב, בעצם, שום דבר שעושה לי רע.
אז הפסקתי.
לא קפצתי את היהודיה, לא הלכתי את מדבר יהודה, לא טיפסתי את שביל הנחש ולא עשיתי את שביל ישראל, שחוצה לאורכה את אחת המדינות הכי יפות בעשירייה הרביעית של המדינות הכי יפות – כי בינינו? בכנות? נכון, יש לישראל קצת נופים, יש צמחייה ארצישראלית, יש ים ומדבר ואלון וקטלב וקליפות קלמנטינה שמישהו זרק על שיח, אבל ברור לכולנו שזה לא שום אלפים או פיורדים, חופים בתוליים או פסגות נשגבות, כן? אין פה עצי סקויה, גייזרים, אגמים קפואים; אין שומרי מסך. בואו, זאת ישראל.
מדינה שמכל נקודה בה אפשר לראות אנטנה או שלט פח, או את הנקודה הבאה שממנה אפשר יהיה לראות אנטנה או שלט פח.
מדינה לא־משהו.
ואחרי שגדלתי להיות ציניקן תל־אביבי סטנדרטי – סביב גיל 20 – מצאתי את האנשים שלי: גם הם לא התעלפו מארץ ישראל. התעלפו מאיטליה, מהפירנאים, מתאילנד, מהרוקיז הקנדיים. דברים כאלה. מה, אנשי העולם אנחנו, מערביים אנחנו. העיניים תמיד על סלוני העולם, לא על פרוזדורי ירושלים. מישראל לא פיתחנו שום ציפיות מיוחדות בתחום הוואו. זאת לא מדינה של וואו. זאת מדינה של "בסדר, נחמד. עכשיו בוא נזוז, שלא ניתקע בפקקים של מוצ"ש בדרך הביתה".
זאת הייתה ונשארה ברירת המחדל שלנו; אוהבים את ישראל, אבל חולמים על חיים בעיר קוסמופוליטית ענקית או על פנסיה ליד נהר רגוע בעיירה ציורית מהסוג שיש כמו זבל (מה, אנחנו ישראלים! זו צורת ביטוי!) בכל חור באירופה.
אז כן; ישראל היא המולדת, התרבות, ואנחנו ציונים בנשמה כי סבתא באה לפה מהשואה – או איזושהי שואה – אבל אנחנו לא מתפעלים חיצונית מהמקום הזה ובטח לא מיושביו ה... ישראלים. לא; אנחנו מתחילים להתפעל ברצינות לפחות ארבע שעות אחרי שעברנו את נתב"ג.
ואז הגיע 7 באוקטובר. ומשהו השתנה פתאום.
וקסמי המקום הזה התחילו – סליחה, מילה פיוטית בעוד שלוש, שתיים, אחת – להזדהר, פשוט להזדהר, בדרך שקשה להמשיך להתעלם מהם, כאילו ישראל עצמה אומרת: תראו, אתם לא נלחמים עליי לחינם. אני כל כך, לגמרי, שווה את זה.
וכל יום מחדש כאילו מבקש, בדרך כלשהי, להדגים את הנקודה.
זה מתחיל מתל־אביב. זה מתחיל, למשל, מהילד שלי, שרוצה לשבת איתי בשישי בצהריים באיזה מקום בדרום העיר שהוא ראה באיזה סרטון, ואני מסכים בחוסר חשק, ואנחנו מגיעים למקום ההוא ואוכלים עוף מטוגן מופלא ומסתכלים סביבנו – באנשים החמודים שיושבים על המדשאה ליד שבילי האופניים ונהנים משמש בטמפרטורה מושלמת ועוף בטמפורה מושלמת ומכל הסצנה הקולנועית הזו, שאם הייתם מספרים לי שהיא מתרחשת בצ'לסי, מנהטן, או בשורדיץ', לונדון, הייתי מהנהן בהתלהבות, אבל הייתי גם אומר לכם: בתל־אביב זה טוב יותר. כי ברגע זה, בכל המקומות ההם, הטמפרטורה קרובה יותר למינוס עשר מעלות, בזמן שהנה אנחנו כאן, משחקים פוצ'יוולי עם השמש ואוכלים ושותים הכי טוב בעולם.
ובשבת יצאתי עם חברים ג'יפאים לאזור הרי ירושלים, ואיפשהו בעיצומם של ההרים המוריקים פשוט עצרנו על מרבד ירקרק ושטוף שמש אבל גם מוצל בחלקו, והתיישבנו, והייתה דממה גמורה מסביב, והנוף היה סוג של אחו אין־סופי, ומשהו בלב השבור שלנו, הלב שנחתך לקוביות ב־7 באוקטובר ומסרב להפסיק לדמם מאז – פתאום התאחה קצת, רק טיפה, רק תזוזה קטנה לכיוון הנכון לנוכח כל היופי הזה.
ישראל הייתה פשוט נהדרת.
כן, זו גם עונת השנה – כי החורף הישראלי הוא תמיד אביב מושלם – אבל זה יותר מזה: אלה גם האנשים – האנשים שלכאורה, אם תאמינו לטוויטר, חוזרים לסורם ואוחזים שוב זה בגרונו של זה סביב מחלף פולג הגדול של תקופתנו – בנימין נתניהו – אבל ביומיום אתם שמים לב שלא באמת. לא ככה.
כלומר, הוויכוח בינינו נמשך, והוא עקרוני ומהותי ויחרוץ את פניו של המקום הזה – אבל הישראלים באמת התקרבו קצת. משהו באמת זז שם. משהו התרכך, אולי התרחב; משהו מסוגל להכיל שאולי הצד השני – לא בקצותיו, אבל במרכזו – הוא בעצם לא כל כך צד שני.
אומרים שזה זמני, שתכף יעבור לנו, שהנה כבר עבר. אני אטען שלא; אני אטען שהזהירות החדשה הזו שבה אנחנו נוהגים זה בזה היא כאן כדי להישאר. אתם לא תצעקו על מי שאולי איבד בן משפחה בעוטף עזה או בצפון, או מכיר משפחה של חטוף, או סתם יוצאת מדעתה מרוב דאגה לבן שהוא עכשיו "בפנים", כמו שהתחלנו לקרוא לזה.
וזה לא שלא צועקים ומעליבים גם עכשיו; וזה לא שישראלים ערלי־לב וגסי־רוח, שמשהו בהם נאטם והשתבש לצמיתות, לא מקללים משפחות חטופים. זה רק שהם מיעוט מבוטל. רובנו השתנינו קצת, והשינוי הזה מורגש ברחוב הישראלי, גם אם עדיין לא בערוץ 14. ואיכשהו ישראל עצמה נראית קצת שונה. לפעמים הרבה.
היא ארץ יפה. היא ארץ מובטחת שמסוגלת – אם רק ניתן לה – לקיים.
ואני לא כותב את זה במתק שפתיים מזויף של ציונות דתית שמנסה להזמין אתכם לשבָּת או להתעמקות בפרשת השבוע – לא שיש בזה משהו רע (יש בזה, לרוב, משהו משעמם). אני כותב את זה כדי להגיד שיופיו של המקום הזה – שמתם לב לשקיעות בזמן האחרון? לקשתות בענן? – ואיכויותיהם הפנימיות של חלק ניכר מאנשיו, הפכו פתאום בולטים ונוכחים ומורגשים יותר.
אפשר לקום ולהתהלך בארץ, אבל אפשר גם להישאר במקום ועדיין לראות לא מעט מהיופי הזה. הוא היה שם תמיד, כנראה.
אבל רק אחרי שהחשיך כל כך בחוץ, הצלחתי לחזור ולהבחין בו.
