התווכחתי השבוע עם חבר: האם זה עצוב או מצחיק לראות את כל אלה שלעגו לסילמן בזמן שהייתה בממשלת השינוי וטענה שתקפו אותה, מזועזעים כעת מכך שהותקפה השבוע, ואת כל אלה שהזדעזעו מכך שהותקפה אז, לועגים לה וטוענים שכלל לא הותקפה הפעם. זה באמת כל כך אריתמטי ומובהק, האופן שבו העובדות לא חשובות אלא רק הפוזיציה שממנה אתה מגיע, שזה נהיה כמעט קומי.
דבר אחד בטוח: איזה כיף היה לחיות בעולם שבו הדברים האלה לא באמת על סדר היום. אנשים מדברים על האחדות שיש בעזה. וזה נכון. היא מדהימה. אבל היא נובעת משני טעמים. האחד ברור: אנשים נלחמים יחד מול נאצים. זה מְאַחֵד. אין לך זמן להתעדכן על כל מיני כנסים ילדותיים של "חוזרים לעזה", ובטח לא על הפגנות קצה נגד המשך הלחימה, כי "ישראל פוגעת בחפים מפשע".
אבל יש עוד סיבה לתחושת האחדות: אין בעזה הסחות דעת דיגיטליות. אין בעזה טוויטר. אין פושים. הלוחמים בעזה מרגישים קִרבה גם כי הם ביחד בחזית, אבל גם כי הם ביחד בלי סלולרי שיפריד ביניהם. בלי אלגוריתמים שתפקידם לסכסך. במובן הזה, ורק במובן הזה, הלוואי שנשקע בבוץ העזתי.
אז סילמן הותקפה - או לא, תלוי למי הצבעת, מה שמזכיר לי עניין מצחיק אחר: לפני כמה ימים ביקרתי לוחם שנפצע באירוע גבורה מטורף, וישבתי איתו בבית החולים. היו שם גם חברים ובני משפחה, והוא היה כאוב ביותר – כנראה משככי הכאבים לא היו אפקטיביים מספיק באותו רגע – ובשלב מסוים חבר שלו מהיחידה הסביר לי משהו על הקרב שבו נפצע, והוא ברקע נאנק מהכאב, אז החבר מסתובב אליו ואומר לו:
"אחי, זה ממש מפריע".
זה היה רגע נפלא. כולנו צחקנו, כולל הלוחם כמובן. צחוק משחרר, מקל. זה היה רגע שהמחיש את הכוח של הקומדיה לזכך את הכאב. בזכות בדיחה, לוחם זכה לכמה שניות של הפוגה מוחלטת ממכאוביו. היש דבר נשגב מזה?
אחרי יותר ממאה יום של הופעות ללוחמים הודעתי שאני חוזר לבמות, ועלתה לי מחשבה: בהופעות האלה לא יהיה הפחד, הפחד הזה שהיה מזדחל לי ללב בהופעות ללוחמים שמא מישהו מהגיבורים שצוחק ומצטלם איתי על קו הגבול ייפצע, או חלילה לא יחזור מהקרב.
אגלה לכם משהו מוזר: בשלב מסוים התחלתי להימנע מלהצטלם עם חיילים בהופעות, ונוספו גם עוד כל מיני אמונות טפלות שסיגלתי, כדי כביכול לעזור לחיילים לחזור בשלום. זה דבילי, אני יודע, אבל כנראה לא יכולתי לשאת את החרדה לגורל הגיבורים האלה, אז הייתי מקבל על עצמי כל מיני דברים אם כל הפלוגה תחזור בשלום.
יש שני לוחמים ז"ל, שהופעתי בפניהם ואחר כך נהרגו בעזה. אני חושב עליהם הרבה. מקווה שסיפקתי להם רגעים של נחמה ושמחה במה שהתברר כאחרית ימיהם. אם שכולה שלחה לי בשבוע שעבר הודעה, שהיא רוצה לבוא להופעה שלי. נתתי לה מועד, והיא אמרה לי שעכשיו יש לה משהו טוב לחכות לו. נזכרתי בטענות שהיו לי כאשר הייתי בשנת אבל, על כך שאסור לאבלים לשמוע מוזיקה. דיני האבל היהודיים הם חכמים ביותר, רעיון השבעה הוא אדיר, אבל לאסור על אדם שמחפש מזור למכאוביו לשמוע מוזיקה במשך שנה, היה נראה לי אכזרי מדי. היום אני יודע שיש גם רבנים שמקילים בכך.
שאלתי את האם השכולה על הרצון שלה לבוא ולצחוק. מאיפה הכוחות. האם זה בכלל משהו אפשרי. היא הסבירה לי משהו פשוט ויפה, שנכון באופן כללי לחיים: הגזירה הנוראה היא מצב נתון. זו עובדה. עובדה מרה. זה חצה את חייה לשניים. היא לא חיה באשליות לגבי העניין הזה. לא מנסה להמעיט או לייפות. קרה לי הדבר שממנו פחדתי, אמרה, התרגש עליי האסון שהיה גדול הסיוטים שלי. כל זה נכון. וכל זה לא בר שינוי. עכשיו יש שאלה פשוטה: מה אני עושה הלאה. כי בעוד את מה שקרה אין בכוחי לשנות, על מה שיקרה יש בכוחי להשפיע. ואני נחושה לנסות, לצד הסבל, גם ליהנות. ואני נחושה להוכיח לעצמי שלצד הגעגוע אני מוצאת גם נחמה. נשארו לי עוד שנים לחיות פה בלי הבן שלי, ואם כל מה שאעשה זה לבכות על כך שהוא איננו, מה הטעם בעצם? אז אני אבכה, אבל אני גם אחגוג. וזה ילך ביחד. כי זו הברירה היחידה שיש לי כעת. וזה אולי יישמע נדוש, אבל ברור לי שהבן שלי, שקנה לי את הספר שלך ליום ההולדת, היה גאה בי כל כך על זה שאני בהופעה שלך, במקום לשבת ולבכות בבית.
משהו מדאיג שעלה משיחות עם לוחמים והבטחתי להשמיע: יחס האקדמיה. אחד הדברים שגרמו הכי הרבה נזק מוראלי ללוחמים זו ההחלטה להתחיל את הלימודים האקדמיים בלעדיהם. בכל הצניעות, אני לא בטוח שיש מישהו שנמצא בתקשורת עם יותר מילואימניקים ממני, לכן אני מרשה לעצמי לקבוע שזה הדבר שפער בנפשם את הפצע הכי גדול. ואני לא יודע מה אפשר היה לעשות אחרת, אבל אני כן יודע שחייבים לטפל בזה בכל הכוח ובנדיבות וחסד. אמר לי מג"ד שנפצע בלחימה דבר יפה: אמנם אחוז המילואימניקים בין הסטודנטים אינו גבוה, ולכן מובן למה ממשיכים ללמוד. אבל יש נתון יותר חשוב מאחוז המילואימניקים הסטודנטים, וזה אחוז הסטודנטים מבין המילואימניקים. תחשבו על זה.
פרידה לסיום: לפני חודשיים הזמינו אותי להופיע בפני כוח של לוחמים שהיה אמור להיכנס לעזה. נתנו לי כתובת באיזה בית בדרום, וכשהגעתי, גיליתי שזה ביתו של המאמן וכדורסלן העבר ליאור ליובין ז"ל. הוא ורז, אשתו המקסימה, אירחו את החיילים, על האש של הביוקר ופינוקים. לא ידעתי שליאור באותם ימים מתמודד עם מחלתו, וגם לא ראו עליו. הוא סיפר לי שהוא היה יומיים במדבר כדי לדבר עם אלוהים. דיברנו גם על המלחמה ועל הלוחמים הגיבורים שנכנסים לעזה, ואיזה גיבורים הם. ליאור צחק בערב הזה מכל הלב, ואני זוכר שהסתכלתי עליו, על אשתו ובנותיו ועל הבית היפה שלהם, וחשבתי לעצמי שהם בני מזל. והם אכן היו. אבל ליאור הלך מאיתנו, וכל מי שאוהב כדורסל ישראלי עצוב היום, וכל מי שאהב את ליאור גם. ואני אזכור אותו כמו שהיה במפגש האחרון שלנו, איש חסד מקסים, איש מאמין שאוהב את ישראל, איש משפחה.
יהי זכרו ברוך.
