להכיר אותנו מחדש / היי למשפחת עמדי היקרה. כבוד וגאווה על הבן המופלא שהוצאתם מתוככם. היי עמדי יקירי. דיברת נפלא. חד־פעמי. אבל עידן הוא הרי עידן אחד ומיוחד ולא קולקציה. ומעבר לו, המון מיוחדים במינם שלפה הארץ מקרבה בחודשים האלה. חיילים אלמונים. גברים ונשים שבאו מהים המלוח, מפסגות ההרים, העמקים, הערים, המושבים והקיבוצים.
ועכשיו? בין הזמנים, מה אנחנו רוצים מעצמנו? לאן פנינו מובילות? האם שוב למריבה הגדולה ולקרע או לשלום בית? פנחס שדה כתב: “מה מעט יכול אדם לומר לכל היותר בכאבו הגדול ביותר? אתה מביט בו ורואה: דמעה אחת זולגת, עוד דמעה, טיפות מים אחדות. זה הכל”. זה על השכול, העצב. ועכשיו עוד שאלות: האם קולן של הטברנות יגבר על קול שאון התותחים? האם נכיר את עצמנו מחדש בעוד יום־יומיים, נוכח העובדה שכבר כמעט לא הכרנו את עצמנו לפני 7 באוקטובר המר?
יחף בגשם / אני הכרתי פעם שביל בקיבוץ שבו נולדתי שהוביל לגבעות, שהובילו למשאבת המים, שהובילה למקום אחר. לא היה גבול בין השביל בקיבוץ למקום האחר. כללית לא היה שם גבול. אני גדלתי בקיבוץ הזה בעמק עד גיל ארבע, הרגע שבו עזבו אותו הוריי לעיר הגדולה, והתגאיתי בזה מאוד הרבה שנים. "נולדתי בקיבוץ שהוריי הקימו", הייתי אומר לכל מי שרצה לשמוע.
אחר כך המושג קיבוץ החל לאבד חלקים ממשמעותו. אפילו הקיבוץ הנפלא שלנו (אלוני אבא שמו) הפך למושב שיתופי. הרפת אמנם נשארה. מאיר שלו אמנם החנה שם את ביתו וגינתו, הבתים הטמפלריים נותרו בעינם, אבל כל השאר כבר לא קיבוצי. עד 7 באוקטובר. שם הכל התהפך. הקיבוצים של העוטף (שהופעתי לפניהם שבועיים לפני המלחמה יחד עם אנשי אופקים, נתיבות, שדרות ומושבי הסביבה) הפכו למהות חדשה. אז לכבוד כולם שוב אני הולך יחף בשביל בגשם. לא אכפת לי מכלום. חסר שיפוט. אוהב את כולם. אוהבי הארץ.
לא הספיק / בשדרות רוקח פינת הכביש המוביל לחיפה, עומד ג'אגלר צעיר עם כובע שמשמש לו כהגנה נגד גשם ולאיסוף הכסף. הג'אגלר מעיף כדורים לאוויר. וכשאני עומד (מכונית תשיעית בתור) אני יכול לעקוב אחר תנועותיו המיוחדות שבהן הוא מעיף ת'כדורים וקולט אותם. טוב, מה יש לי לעשות. סגרתי את הרדיו. כבר לא יכול לשמוע.
הרמזור מתייצב ארוכות על האדום ואני מתפלל לאלוהי הג'אגלינג: רק שהבחור יפסיק בזמן את הג'אגלינג שלו, כדי שיספיק לאסוף מהנהגים את הכסף בכובעו. אבל לא. הבחור מאוהב במקצועו, והוא ממשיך בשלו ארוכות. ואז כשהוא נפנה כבר (תודה לאל) לבקש קצת כסף למחייתו, הרמזור מתחלף לירוק, ושוב לא הצלחתי לצוד את תשומת ליבו לעובדה שאחזתי ב־50 שקלים כדי לתת לו מבעד לחלון.
הקול הפנימי אומר: 50 שקלים? השתגעת? תן לו עשרה. מה הוא עושה בסך הכל? נלחם קצת בכמה כדורים ומקלות?
הקול השני: וכמה לדעתך עולה כרטיס ללונה פארק? להופעה? או כרטיס כניסה לעזה? ראבק. חרבו דרבו. מנגו טנגו. אני מושיט את היד ולא מספיק.
כוכבים / לא, אני לא רוצה ספיישל ב"כוכב" (הציעו, מכבד). אבל איך אני יכול עכשיו? הייתי בהמון הלוויות של כוכבים אמיתיים. למשל השבוע במקום להיות בטקס קריאת הרחוב על שמה של אחותי היקרה והאהובה בקריית־אונו, הייתי מחויב לשבעה על מארק קונונוביץ' ז"ל שהשאיר אחריו ארבעה ילדים, הקטנה בת ארבעה חודשים. זה בהרצליה. ראש העיר ואנשיו צמודים בחום למשפחה. מחלקים תה לכל מי שנכנס לאוהל האבלים. מיכאל, הילד בן ה־12 המרגש והנבון, מסביר לי איך אביו האהוב נפל. אלוהים. לא חסר השראה לילדים בימים הטרופים האלה.
ובלילה אני חולם (רושם חלומות) שאני עומד לצאת לשיעור יוגה, ובדרך לשם אני עומד לעלות על מטוס עם פלגת צנחנים. וכשאנחנו עומדים בשורה כמו הבלתי נשכחים של סטאלונה וג'ייסון סטיית'האם אני נזכר לפתע שלא ארזתי דבר ליציאה. "היי מוש", אני פונה לצנחן אחד שעומד לידי בחלום, "יכול להלוות לי כמה טי־שירטס?" ועם הדיכוטומיה הזו אני מתעורר ומנסה לברר (כדרך פענוח החלומות) מה היה פה ומה זה אומר ששכחתי את הטריקו שלי? אולי את עצמי. עצמנו?
ההכרזה עלינו / השבוע בערוץ ההיסטוריה ראיתי תוכנית שעסקה באירוע הכרזת עצמאות המדינה שהתרחש ב־14 במאי 1948, בשדרות רוטשילד 16 בתל־אביב, בבית דיזנגוף.
אנשים שנכחו באירוע ושרדו ת'זמן סיפרו על תחושותיהם בטקס. היה אחד שלא חש כלל שזה רגע היסטורי כי הציץ בקושי מהדלת, אחר היה עסוק בלהקליט את הטקס וכל מעייניו היו יותר בהקלטתו. ואגב מתברר שצולמו בסך הכל רק כמה דקות מטקס ההכרזה (פסיכי).
אבל את ההבנה הכי גדולה סיפקה מישהי שהביטה בג'אגלרים שלנו שהכריזו על המדינה ואמרה: "הם כל הזמן התווכחו ביניהם. אלוהים, שאלתי את עצמי", סיפרה, "על מה היה להם עוד להתווכח כשהפור כבר נפל?"
ואז עלה בן־גוריון והכריז על מדינת היהודים בארץ ישראל, הלוא היא מדינת ישראל, ומתברר שזו הייתה הפעם הראשונה שמישהו קרא לנו בשם הזה. מדינת ישראל. מסתבר שאיש לא החליט על השם הזה קודם. ואולי על זה הם התווכחו לפני הטקס. עלינו.
משחק כדורעף נורא / שר הפנים הורה לתת אזרחות להוריו של סדריק גרין ז"ל, חייל המילואים יליד הפיליפינים שנהרג במבנים סמוך לגבול עזה. יש צדק.
באותו יום נורא של נפילת ה־21 נזכרתי שבמלחמת ההתשה (1968) יצאו כמה חיילים מהבונקר בקו בר־לב שליד תעלת סואץ, להתאוורר ולשחק כדורעף. המצרים שישבו על העצים קלטו אותם ונתנו פקודת ירי בכינון ישיר. לפי האגדה העצובה הם היו רבים שנהרגו במקום.
העניין שהזמן עובר. כל משפחה נותרת בכאבה. הסתיימה ההלוויה, הסתיימו ימי השבעה? ומה עכשיו? איך ממשיכים בכאב הנורא הזה? אני חייב לסמס להם.
אנג'לינה או איימי? / שמעתי משהו הזוי שאיזה כנס חכמים דחה את הוועידה על קץ העולם. יופי. העולם שרד עוד חמש דקות. באמת וואלה, שייבדל לחיים ארוכים העולם.
ואז אני נתקל בשיר. ובבית האחרון של השיר במלחמה כותבת המשוררת יעל סטטמן: “יום 75. רעש המסוקים בלתי נסבל, אני מחפשת השראה מלשנוא את אנג'לינה ג'ולי ולאהוב את איימי שומר. רגשות חזקים דורכים כמו שור על החזה...” (השיר הנהדר במלואו במוסף הספרות בעיתון מלפני שבוע).
המתנה מורטת עצבים / לסופר דויד גרוסמן מלאו 70 והוא נהיה זמר (מזל טוב סופר נפלא, ולא פעם חבר עתיק). דויד שר ביום הולדתו שיר לכפיר ביבס הקטן שלנו שנמצא שם בעוד כולנו חיים בהמתנה מורטת עצבים לעסקת החטופים הגדולה.
כתוב במסכת אבות (הלל), שבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש, משמע תקן את מידותיך.
אז הגיע הזמן להבין שלמרות שתמיד שנינו ביחד וכל אחד לחוד (יהודה עמיחי) נצטרך לדעת לשרוד את נס הביחד (הביחדנס). ושלפעמים, היי ג'אגלר, כדאי לך לחשב את צעדיך כדי להספיק לאסוף את הכסף מהנהגים שברמזור. לפני שיהיה מאוחר לך. או בעצם לכולנו.
