ענף הטרמפולינה קיים בעולם שנים לא רבות, אך כבר בשנת 2000 נכנס למשחקים האולימפיים. בישראל, כך מתברר, הענף מפותח ויש בו אלפי משתתפים, שהבכירים ביניהם מתחרים בתחרויות בינלאומיות. רוב המועדונים המובילים נמצאים אמנם במרכז הארץ, אך גם בפריפריה יש "מעצמת" טרמפולינות: מהמועצה המקומית הקטנה שלומי שעל גבול לבנון. "במועצה המקומית שלנו, שבה מתגוררים כ־7,000 איש, וכן במושבי וקיבוצי הסביבה, אין כמעט ילד שלא התנסה בספורט הטרמפולינה", מספר אביעד אלבו, מייסד אגודת הטרמפולינה שלומי, "וזאת משום שמדובר באחד מחוגי הספורט היותר פעילים באזור".
הדומיננטיות של שלומי בענף גרמה לכך שבסגל הבכיר של נבחרת ישראל יש ספורטאיות וספורטאים משלומי וסביבתה שהתנסו בספורט הזה לראשונה במרכז הקהילתי המקומי. אבל מה עושים כאשר היישוב שבו אתה מתאמן שש פעמים בשבוע מופגז על ידי חיזבאללה, ועליך לעזוב את הבית ואת אולם האימונים? וכיצד מתמודדים ספורטאים צעירים עם הפסקה באימונים שנכפתה עליהם עקב המצב הביטחוני? זה בדיוק מה שקרה לשחר קציר (13) משלומי, עינב אלבו (12) מנתיב השיירה ואביגיל שליט (12) מנהריה, שכולן מתאמנות באגודת טרמפולינה שלומי עוד מהימים שבהם היו פעוטות בנות שלוש־ארבע.
"7 באוקטובר תפס אותי אחרי שחזרתי מטיול בחו"ל. קמנו בבוקר לחדשות מהדרום ואחרי מספר שעות אירגנו תיק ויצאנו מהבית, כי ההורים שלי פחדו בגלל הקרבה שלנו לגבול", מספרת שחר, "מאז עברנו בכל מיני מקומות, בין היתר קריית־ים, מודיעין וירושלים, ובחודשיים וחצי האחרונים אנחנו גרים בגבעת אולגה. בגלל המלחמה לא התאמנתי במשך כמה חודשים וזה היה מאוד קשה, כי זה ספורט שצריך להיות בו כל הזמן בכושר. למען האמת, עד היום אני מרגישה שלא הדבקתי לגמרי את הפער".
ואכן, כל ספורטאי האגודה נאלצו עם תחילת המלחמה להתמודד עם המצב החדש שנוצר בצפון. חלקם פונו מיישוביהם לערים כמו חדרה, טבריה, ירושלים וחיפה, חלק אחר ממשיך להתגורר עד עכשיו ביישובי הצפון, למשל נהריה או נתיב השיירה, אבל כולם נאלצו לחפש מרכזי אימון אחרים בארץ, שהנסיעה אליהם לעיתים ארוכה ומפרכת. מדוע הם לא מוותרים? "הטרמפולינה הפכה עבורי מזמן מסתם חוג לחלק משמעותי מהחיים, ואני לא יכולה לדמיין אפילו את החיים שלי בלי הספורט הזה", מסבירה עינב אלבו, בתו של אביעד, המתגוררת בנתיב השיירה, "כשאני קופצת יש הרגשה שאני כאילו בבועה משלי. זאת ההרגשה הכי כיפית בעולם. כשהבנתי ששלומי מפונה ואי־אפשר להתאמן, זה קצת טילטל אותי. ממצב שבו התאמנתי כל יום עברתי למצב שבו לא התאמנתי בכלל. פחדתי שלא אצליח לחזור לעצמי ואפסיד את כל מה שהשגתי עד עכשיו".
עם הזמן נמצא פתרון. במרבית השבוע מתאמנים ספורטאי הטרמפולינה משלומי במועדון אקט"י של יוליה מלכין באור־עקיבא, ופעם בשבוע הם מגיעים למועדון ספורט בירושלים. "זה לא פשוט, מאחר שהנסיעה לאור־עקיבא לוקחת כשעה וחצי לכל כיוון, וזה עוד לפני פקקים, כך שהרבה פעמים אנחנו חוזרים הביתה אחרי אימון רק בעשר בלילה", מספרת עינב, "אבל למרות הקושי אני מרגישה שזה שווה את ההשקעה ואני לא מוכנה לוותר על האימונים".
שחר משתפת: "שמחתי מאוד לחזור לאימונים כי הם חלק מהחיים שלי ומוציאים אותי קצת מהמצב המסובך במדינה". עינב מוסיפה: "טוב לחזור לעשות את הדבר שאתה הכי אוהב. סוף־סוף יש אווירה של ספורט, וגם היה לנו ממש כיף לראות שוב את כל החברים שלא ראינו חודש שלם כמעט". אביגיל מציינת כי, "חשוב לשמור על מסגרת האימונים ולהתמיד בהם, גם אם אנחנו לא בשלומי, על מנת שנוכל להצליח בתחרויות".
המלחמה, מסתבר, קטעה לא רק את האימונים אלא גם ההשתתפות החשובה בתחרויות בינלאומיות. אביגיל מספרת: "אני מתאמנת שמונה שנים על הטרמפולינה. זה ספורט תחרותי, אבל עבורי הוא משחרר ומרגיע כי במהלך אימון אני לא חושבת על שום דבר אחר. בחודשים שלפני 7 באוקטובר התאמנו לתחרות בפינלנד, שהייתה אמורה להתקיים ב־12 באוקטובר, אבל עקב המצב ההשתתפות שלנו התבטלה וזה היה מאוד מאכזב". עכשיו מתאמנות שלוש הבנות במרץ לקראת גביע איגוד ההתעמלות הישראלי, שיתקיים בסוף פברואר, וכן לקראת תחרות בינלאומית שתתקיים בחודש מארס בפולין.
"הבנות האלה וחבריהן לאימונים הם בין המובילים בארץ בענף הטרמפולינה", מסביר אביעד בגאווה, "יש לי ספורטאים שהיו צריכים להגיע לאליפויות עולם – והכל נעצר להם. מדובר על ספורטאים ברמה בינלאומית, שאם הם מפסיקים את האימונים אפילו לשבוע אחד הם צוברים פער דרמטי. המצב לא פשוט עבורנו".
במסגרת תחרויות הטרמפולינה נדרשים המתחרים לבצע תרגיל הכולל עשרה אלמנטים שונים ברצף, והם נמדדים על דרגת הקושי של האלמנט, איכות הביצוע, הגובה אליו הם מגיעים באוויר והדיוק בנחיתה. המטרה העליונה היא לנחות במרכז ולהגיע הכי גבוה, תוך ביצוע כמה שיותר אלמנטים קשים. "ככל שזה יותר קשה ויותר מורכב אתה צובר יותר נקודות", מסביר אביעד, "כך, למשל, סלטה רגילה באוויר שווה הרבה פחות משלוש סלטות רצופות עם בורג". הוא מוסיף כי, "התחרויות מתחלקות לבוגרים מגיל 17 ומעלה ולצעירים יותר, המתחלקים לשנתונים נפרדים. הבוגרים נדרשים לבצע שני תרגילים כאשר התרגיל הטוב ביותר הוא זה שנחשב. אצל הצעירים הניקוד ניתן על סיכום שני התרגילים".
המדינות שנמצאות כיום בצמרת הענף הן סין, פורטוגל וארה"ב. ישראל נמצאת במקום טוב באמצע ושואפת לעלות בדירוג על מנת להגיע ל־16 הנבחרות המשתתפות באולימפיאדה.
החלום המשותף של שלוש הבנות הוא להשתתף בתחרויות בינלאומיות ולהגיע לחשובה מכולן, האולימפיאדה. אבל יש גם חלום קטן יותר, חלום מקומי יותר: פשוט לחזור לשגרה. "אני הכי מתגעגעת לאולם שלנו בשלומי", אומרת עינב, "בסופו של דבר זה מקום שאנחנו באות אליו לפעמים שש פעמים בשבוע, כמעט כל הזמן שלנו מחוץ לבית הספר. זה ממש הבית השני שלנו, ואנחנו מאוד רוצות לחזור אליו".
