ב־2009 סופר אמריקאי צעיר בשם ג'ף קיני העניק את הראיון הראשון לתקשורת הישראלית על דפי מוסף זה. הוא חגג את רגעי התהילה המוקדמים שהעניקו לו שני הספרים הראשונים בסדרת "יומנו של חנון" – הזיה כיפית לילדים, בני נוער וגם מבוגרים, שמתארת בעזרת איורים את המציאות של גרג הפלי, תלמיד לא פופולרי במיוחד בחטיבת הביניים.
15 שנה אחר כך, "יומנו של חנון" הוא אימפריה: סדרה בת 18 ספרים (האחרון שבהם, "ראש פתוח", יצא לאחרונה בעברית) שתורגמו ל־65 שפות ונמכרו בכ־300 מיליון עותקים, סרטי אנימציה ולייב אקשן שמבוססים על הסיפורים של גרג ומרצ'נדייז שמגלגל הון.
ג'ף, מה השתנה מאז?
"מה השתנה?! אלוהים, הייתי בסך הכל שנתיים בתוך הקריירה שלי. אני במסע מטורף מאז שהספר הראשון התפרסם. יצא לי לפגוש כמה מנשיאי ארה"ב, נפגשתי אפילו עם נשיא ישראל, ביקרתי ביותר מ־30 ארצות, הסתבכתי בצרות. החיים שלי הפכו עשירים יותר. אני גאה בכך שגם הקמתי חנות ספרים בעיירה שלי, פליינוויל שבמסצ'וסטס, והסופרים הטובים בעולם עוברים כאן".
רגע, צרות?
"פסלו את הספרים שלי בטנזניה. אי־הבנה תרבותית".
לא מפתיע לשמוע על מקרים כאלה. זה לא רק עניין של התחכמויות שלא עוברות טוב בתרגום, אלא גם תרבות הביטול שנכנסה בסערה לחיינו בשנים האחרונות. קיני (52) מתמודד איתה כמו שהוא יודע: בהומור. בספר החדש חטיבת הביניים נאלצת להיפטר מספרים שלא מצאו חן בעיני חלק מההורים, מאחר שבעלי החיים שהופיעו בהם לא היו לבושים.
"זו הפעם הראשונה שכתבתי סאטירה", הוא מודה. "יצרתי מצבים מצחיקים והבאתי אותם למצב של חוסר מציאותיות, אבל אולי הם באמת יציבו מראה בפני אנשים. תרבות הביטול רלוונטית בכל העולם, אבל בארה"ב אם הורה אחד מערער על ספר כלשהו שלדעתו אינו ראוי, מוציאים אותו מהספרייה. אני בדרך כלל לא פוליטי, אבל הפעם לא יכולתי להתחמק מזה. הליברלים רגישים מדי, השמרנים רגישים מדי, ונוצר חוסר היגיון מוחלט.
"כמה חברים אמרו לי שתפסתי בצורה מדויקת את המציאות של המורים. גיסתי אפילו נתנה לי רעיונות לסיפורים – רוב הדברים שאני כותב הם מהדמיון, אבל יש דברים שאי־אפשר להמציא, כמו מורות שלא יכולות להיכנס לשירותי הבנים כדי לראות מי משתולל, אז הן פיתחו שיטה לזהות אותם דרך ההשתקפות ממתקן המגבות".
לא פשוט להעביר תמונה של בית ספר אמריקאי לילדים בכל העולם. "קשה לי לדעת עד כמה סיפור ספציפי יהיה רלוונטי עבור ילד בישראל, אבל מוצגות בו בהומור ובהגזמה בעיות אמיתיות שחווים בכל העולם, כמו קיצוצים בתקציב וציונים".
הספר החדש עוסק בהרחבה בשני הנושאים הללו, שמובילים לסכנת סגירה של בית הספר. הביקורת החברתית הנוקבת מכוונת לקוראים הבוגרים יותר, מה שנשמע הגיוני לאור העובדה שקיני בכלל ייעד את הספר הראשון בסדרה, עוד לפני שהייתה כזו, לקהל מבוגר.
על הכריכה כתוב "הסדרה שהצחיקה יותר מ־275 מיליון קוראים". זו המטרה העיקרית?
"בהחלט! אם אני לא משיג אותה, אז לא עשיתי את העבודה כמו שצריך. אני לא מספר סיפורים מומחה, הדבר החשוב ביותר עבורי הוא קודם כל להצחיק".
אבל יש לך גם כוח. שמעתי סיפור על חרם בבית ספר ישראלי שהיה מבוסס על "נגיעת הגבינה" שהמצאת.
קיני מתפקע מצחוק. "אני מבועת ממה שאמרת! האמת היא שבטיוטה הראשונה של הספר העורך אמר לי שנגיעת הגבינה תהפוך לקלאסיקה, ואחרי 17 שנה אני מגלה שזה קרה בישראל".
ישנה שורה נהדרת בספר, שלדעתי כתבת על עצמך: "אמא שלי אומרת שספרים מהסוג הזה הם לא ספרות אמיתית, אבל לדעתי, כל עוד אתה קורא, זה כבר טוב".
"נכון, אני מדבר פה על עצמי, אני רגיל למבקרים שאומרים שאני לא כותב ספרים אמיתיים. גם הדגשתי את הנקודה באיור של גרג קורא בשירותים את הרומן הרומנטי, הז'אנר שמדברים עליו במקרה הזה".
ויש עוד משפט שכתבת: "בימינו קשה לדעת מה פרסומת ומה חדשות של ממש". זה רלוונטי במיוחד היום.
"זו בעצם השאלה של הדור. שני הצדדים פועלים במציאות שונה, והרשתות מציגות לנו רק את הצד שלנו בגלל האלגוריתמים. זה מפחיד, למען האמת, וכולנו מעבירים דת ודעות לילדים שלנו וזה נמשך הלאה והלאה".
גם "יומנו של חנון" יימשך?
"אני כבר קרוב לספר ה־20 בסדרה, וזו תהיה אבן דרך. אחר כך זה תלוי באיך שייראה העתיד שלי, שאני רואה קשר הדוק בינו לבין העתיד של אמריקה". •
