לפני כחודש וחצי, בעיצומה של המלחמה בעזה, נדהמה סא"ל (מיל') ציונית פתאל־קופרווסר לגלות שדווקא באוניברסיטת בגדד נערך יום עיון על הרומן שכתבה "התמונות שעל הקיר", שמתעד את קורות הקהילה היהודית בעיראק במחצית הראשונה של המאה ה־20. "בימים כתיקונם, החברים שלי בעיראק היו מעדכנים אותי שיש אירוע כזה. אבל קיומו של יום העיון הזה התגלה לי מפרסומים ברשת. זה גרם לי התרגשות", משתפת הסופרת והחוקרת הישראלית מאוניברסיטת בן־גוריון בנגב, שבעברה שירתה גם בחיל המודיעין.
ההתרגשות נבעה לא רק מהעיתוי, אלא גם מכך שלפני פחות משנתיים עבר חוק בפרלמנט העיראקי שמטיל עונש מוות או מאסר על קיום קשרים עם גורמים בישראל.
מי שערכו את יום העיון הם מרצים וסטודנטים במחלקה ללימודי השפה העברית באוניברסיטת בגדד, וכאשר פתאל־קופרווסר צפתה בתמונות מהאירוע שפורסמו באתר הרשמי של האוניברסיטה וברשתות החברתיות, היא זיהתה מאחורי גבם של המתדיינים שלט שעליו כתוב מפורשות שהמחלקה ללשון עברית, סגל ההוראה והסטודנטים "מגנים את הפעולות האנטי אנושיות והאכזריות שכוחות הכיבוש הציוני מבצעים נגד אחינו השהידים בעזה".
לאורך השנים מקיימת פתאל־קופרווסר קשרים מחקריים וספרותיים עם מי שכבר הפכו לחברים, אבל כמובן שהמלחמה בעזה שינתה את פני הדברים. "בבוקר 7 באוקטובר תיבת הדואר שלי בפייסבוק הוצפה בעשרות הודעות של חברים מעיראק בפרט ומהעולם הערבי בכלל, שדרשו בשלומי ובשלום משפחתי. התחלתי לעקוב אחרי הדיווחים בתקשורת הערבית, שהביאה את המראות מזוועות העוטף בלי צנזורה ובלי פילטרים. באותו רגע הבנתי שיש לי תפקיד: להעביר לחברים שלי בעולם הערבי את התמונה המלאה".
את התקשורת המגויסת בעולם הערבי, שמבוססת על האמונה ב"מואמרה" (מזימה) של הציונים והיהודים נגד העולם הערבי והפלסטינים, פתאל־קופרווסר מכירה היטב. "לא הפתיע אותי לגלות שהתקשורת הערבית, ובראשה אל ג'זירה, הצליחה לעמעם את זוועות חמאס ולהציג מצג שווא שלפיו ישראל לא רק מתאכזרת לאזרחים העזתים, אלא היא זו שפגעה בישראלים שנרצחו".
התאכזבת? נפגעת? כעסת?
"התאכזבתי מכך שחבריי העיראקים, שנחשפים יום־יום לטרור, סובלים מנחת זרועה של איראן וגרורותיה ונחשפו לזוועות דאע"ש, מגיבים כך. חשבתי שהם הצליחו ללמוד להכיר אותנו ולהבין שאנחנו לא יצורים שטניים כמו ששטפו את מוחם להאמין. אחרי שאנחנו הזדהינו עם סבלם ומצוקתם במהלך ההפגנות ההמוניות בעיראק, הם כתבו דברי שטנה נגד ישראל. שאנחנו מבצעים רצח עם, שאנחנו משתמשים בפצצות זרחן. הם ביטלו את החברות איתי בשל תמיכתי בישות הציונית".
ועדיין הקדישו לך יום עיון, ועוד במחלקה ללימודי השפה העברית.
"זו מחלקה שהוקמה בשנות ה־80 בפקולטה לשפות באוניברסיטת בגדד. הם מלמדים שירה, ספרות, עיתונות ותרגום בשפה העברית. הם כותבים על ש"י עגנון ואורי צבי גרינברג, ס. יזהר וכמובן גם על אלי עמיר וסמי מיכאל. הם מנתחים מאמרים ולומדים אפילו שירה ישראלית עכשווית".
אולי זה נועד כדי לרגל אחרינו?
"לימוד השפה העברית החל כבר בשנות ה־70, ואחרי שסדאם חוסיין עלה לשלטון זו הייתה מחלקה נפרדת. סביר להניח שברקע לכך עמד גם הרצון לספק למודיעין העיראקי מאגר של דוברי עברית. אני רואה בזה ביטוי למורכבות העמוקה שמאפיינת את היחס שלהם ליהודים יוצאי עיראק. מצד אחד, הם מתעקשים לראות בנו חלק מהעם שלהם, ומצד שני, הם יוצאים נגד הציונות וישראל ומנסים להפריד באופן מלאכותי ומעוות בין היהודים יוצאי עיראק לבין ישראל.
"המלחמה בעזה הסירה את המסכות לגבי מי עומד לצידנו ומי מתנגד לנו בעולם הערבי. אחרי נפילת משטרו של סדאם הצלחנו, מספר אנשים דוברי ערבית, ליצור שיח מקרב ואחר ברשתות החברתיות בין יהודים יוצאי עיראק בישראל ובחו"ל לבין אינטלקטואלים עיראקים לא יהודים. שיתופי הפעולה תורגמו לפרויקטים בתחום המחקר והספרות. בין השאר יצאו לאור בעיראק ספריהם של חוקרי עיראק בארץ פרופ' אמציה ברעם, ד"ר רונן זיידל, פרופ' משה גת ופרופ' אסתר מאיר גליצנשטיין".
***
הרומן "התמונות שעל הקיר", שמתאר את קהילת יהודי בגדד במחצית הראשונה של המאה ה־20, תורגם לערבית (2017) ולכורדית (2021) ויצא לאור גם בעיראק. "שיא הפריחה היה בסוף 2019, כאשר השיח האזרחי המבוסס על פתיחות ושוויון שהובילו האינטלקטואלים בעיראק תורגם להפגנות של מיליונים. הם קראו לביטול העדתיות, לגירוש הנוכחות האיראנית מעיראק ולאיחודה של עיראק המשוסעת. חבריי נטעו בי את התקווה שהנה, עוד מעט אוכל לבקר במולדתם של הוריי ולפגוש את בני שיחי. בשנים הללו גם פירסמתי טור קבוע בעיתונות העיראקית, והחיבור נראה מבטיח מתמיד".
ומתי התקווה הזו נגוזה?
"כשההפגנות כשלו, ובעטיין רבים מאלה שקיימו איתנו קשרים נעצרו, נחטפו או נרצחו. בין החטופים גם המוציא לאור של ספרי, מאזן לטיף, חוקר שכתב והוציא לאור עשרות ספרים על יהודי עיראק ולא ידוע מה עלה בגורלו. מכה נוספת נחתה עלינו במאי 2022 עם פרסום החוק שמטיל עונש מוות או מאסר על מי שמקיים נורמליזציה עם ישראלים ועם מה שהם מכנים הישות הציונית".
את החוק הזה את מזהה כצעד איראני.
"אכן. המשטר בעיראק נתמך על ידי איראן, שלא אהבה את הקשרים שהעיראקים רקמו איתנו, ועשתה הכל כדי לפגוע בהם, אם באמצעות חטיפה ורצח ואם על ידי חקיקה. בנוסף, העלילו עליי ועל חבריי שאנו פועלים בעיראק במסווה של פעילות מחקרית וספרותית כדי לגייס עיראקים למודיעין הישראלי. במשך שנים לא הבנתי איך ממשלת עיראק איפשרה את הצגת ספרי בירידי הספרים הבינלאומיים בעיראק למרות הביקורת בעיתונות הערבית והאיראנית".
ומאז החקיקה הקשרים נותקו?
"יש חברים שהפסיקו לדבר איתי ולכתוב ברשתות החברתיות, ויש כאלה שהתרעמו על החוק, טענו שהוא מחזיר את עיראק לימיה החשוכים ונשארו איתי בקשר. אבל לחוק יש השפעה, כי את הטור שלי לא יכולתי לפרסם יותר, הספר שכתבתי לא הוצג יותר בירידי הספרים, פרויקטים נעצרו וגם הכתיבה של רומן משותף שלי עם סופר עיראקי, שאמור היה לצאת בעברית ובערבית, הופסקה.
"לעומת זאת, הפריחה במכירת הספרים שלי באופן דיגיטלי פיראטי נמשכת, וגם נכתבים מחקרים בעיראק על ספרים של סופרים ישראלים. לאחרונה יצא אוסף מאמרים שהוצגו בכנסים בינלאומיים מאת חוקרת ספרות בעיראק על הספרים של אלי עמיר, אלמוג בהר ושלי, ולא מזמן גם פורסמה ביקורת ספרותית בעיתון בעיראק על ספרו של פרופ' יוסי יונה שתורגם לערבית. המציאות היא מורכבת. לאור התגובות המאכזבות של חבריי בעולם הערבי אחרי הטבח צימצמתי את הנוכחות שלי בפייסבוק, הפסקתי לכתוב בערבית ולא עניתי להודעות של חברים מעיראק. הרגשתי שאני לא יכולה יותר להכיל את השנאה הזו לצד האבל, החרדה והכאב על מה שקרה".
היום היא כבר מרגישה אחרת, ואומרת שאסור לבטל עמל רב שנים שלה ושל חבריה בהקמת גשרים של תקווה, מה גם שרבים מהם עדיין תומכים בנו. "אני שוב מקבלת עשרות שאלות ביום של חברים מעיראק שמתעניינים בשלומי. המוטו שלי הוא שמי שמאמין בבלתי ייאמן, ישיג גם את הבלתי אפשרי. אני רוצה להמשיך לחשוב כך גם על המציאות המורכבת שלנו עם העולם הערבי".
איפה את רואה את התקווה?
"לפני 7 באוקטובר הייתה התקדמות לקראת נורמליזציה של היחסים עם סעודיה, בנוסף להסכמי אברהם שנועדו לחולל שינוי במזרח התיכון. מהלכים אלה נועדו לדרבן גם את הפלסטינים לשנות את מחויבותם לחיסולה של מדינת ישראל. גם עכשיו הדרך היא לחזור ולקדם את הנורמליזציה עם שאר מדינות ערב, שאותה ניסה חמאס לטרפד, ובמקביל להמחיש לפלסטינים שהמאבק האלים שלהם חסר תוחלת עבורם, ולעודד אותם לעשות חשבון נפש. זו התקווה שצריך לטפח". •
