כבר בביקורת הדרכונים בשדה התעופה, בדרך לאיטליה, קיבלו האחים איתי ואופיר קידר מקיבוץ בארי תזכורת מהמציאות: השניים נתקלו בתמונתה של סבתא עופרה קידר ז"ל, לצד תמונות החטופים, כחלק מקמפיין להעלאת המודעות להשבתם. סבתא עופרה שלהם נרצחה ב־7 באוקטובר וגופתה מוחזקת בעזה. גם בעלה, סבא שלהם, סמי ז"ל, נרצח בביתו בבארי יחד עם המטפל שלו.
"בעבר, כשהייתי אומרת שאני מקיבוץ בארי, היו אומרים לי: 'וואו, איזה יופי, קיבוץ מקסים ואחלה אנשים'. היום כשאני אומרת שאני מקיבוץ בארי אומרים לי: 'אוי, אתם בסדר?' ומעקמים את הראש, כאילו מבקשים לנחם אותי. בצער רב הפכנו לאחד מסמלי הטרגדיה של 7 באוקטובר", אומרת ענבר קידר, אימם של אופיר ואיתי.
במשך כל הטיסה מישראל לאיטליה השניים צפו בסרטונים ישנים שצילמו בבית בבארי, שאליו עוד לא חזרו ושאליו הם כה מתגעגעים. הגוף מעל העננים, אבל הלב עדיין בבארי.
השניים הם חלק ממשלחת שיצאה למסע חוסן למשך חמישה ימים לצפון איטליה, בהשתתפות ילדים ובני נוער מהיישובים בארי, חולית, זיקים, נתיב העשרה ואור הנר. המטרה: לחוות קצת משהו אחר, להתחזק ולעבד את האירועים שעברו עליהם. הרחק מישראל ומחוץ למלונות הצפופים שאליהם פונו, קל ונוח יותר לבני הנוער לפתוח את הלב, לדבר על מה שעבר עליהם ובעיקר להתחזק לקראת הבאות.
"אני מרגיש הרבה יותר בטוח, יותר חופשי, פחות דרוך. זה כיף כזה להתנתק קצת ולחשוב על הדברים. אנחנו צריכים לעשות את זה הרבה יותר", אמר יונתן כחלון (16) מנתיב העשרה. למשלחת התלווה גם עובד סוציאלי מומחה לטראומה, אפרי ברט. במהלך המסע, שאליו גם הצטרפו ההורים וכלל הרבה טיולים וכיף, התקיימו מעגלי שיח במטרה "לאווררר רגשות".
11 שעות בעליית הגג
לבני הנוער וההורים, שחיים בישראל בתנאי פליטות, קשה לדבר על המצב והרגשות. אבל בחו"ל, הרחק מהבית, במקום שקט ובאווירה אחרת, הדברים שעל הלב והטראומות יצאו החוצה די בקלות. כך למשל קרה לגארידה קליימן מקיבוץ חולית, שחשפה במסגרת הטיול בפעם הראשונה איך היא וילדיה הסתתרו בעליית הגג מפני המחבלים:
"במשך 11 שעות הסתתרנו בעליית הגג עם שני הילדים. הילדים עלו לשם עם כיסא. אחר כך החזרתי את הכיסא למקום והילדים משכו אותי מהידיים למעלה, כי לא רציתי שהכיסא יישאר שם, שהמחבלים לא יידעו שאנחנו מסתתרים בעליית הגג. הילדים שאלו אותי: 'אמא, אנחנו נשרוד?' אמרתי להם בכנות שאני לא יודעת. כל השכונה שלנו נמחקה. שרדנו במזל. המחבלים שנכנסו אלינו לא ידעו שאנחנו מסתתרים. בשלב מסוים כבר השלמתי עם זה שבאים לרצוח אותנו". למרות האירוע הקשה, היה לה רגע אחד של נחת כאשר אחד הילדים ניגש אליה ואמר לה: "אמא, לרגע שכחתי שבישראל יש מלחמה".
בני הנוער וההורים טיילו במילאנו, בוונציה היפה, וגם נסעו ליום טיול בשלג בהרי הדולומיטים. בין לבין נהנו מארוחות טובות ומהרבה נופים עוצרי נשימה. המסע יצא לדרך במסגרת מיזם "הללויה" שמקדמת שירי מדר, מנכ״לית WeKibbutz, יחד עם מנהל המיזם דורון משה. "שנים רבות שאנו מטפחים קבוצת מנהיגות בקרב ילדי העוטף", מספרת מדר. "בעקבות המלחמה החלטנו להעמיק ולסייע באמצעות חיבור לתפוצות, להצמיח את המנהיגות המקומית בקרב בני הנוער ולסייע לקדם את חוסנן ביישובי העוטף". היוזמה היא בשיתוף לירי איתן דריי, נציגת קק״ל איטליה.
רעש בלתי פוסק
אפרי ברט, העובד הסוציאלי שליווה את המשלחת וששוחח עם בני הנוער, סיפר: "מצאתי את בני הנוער במשלחת מתוחים ונסערים, ניכר היה שדברים רבים מקפיצים את המתח הפנימי שקיים בתוכם. לדוגמה, אם עוררנו כקבוצה תשומת לב ועוברים ושבים הסתכלו עלינו, צלב קרס שהיה מצויר על אחד הקירות ופעמון כנסייה גדול שצילצל, כל אלו היוו טריגרים שהציפו ועוררו חרדה. חלק מבני הנוער נראו מעט כבויים ומדוכאים, ואף השמיעו אמירות מדאיגות כגון 'חבל שנשארתי בחיים'. חלק מהם נטו לתגובות לא מווסתות ומעט היסטריות. בעיקר הרגשתי שבני הנוער עסוקים מאוד בלייצר לעצמם רעש ועיסוק בלתי פוסקים במריבות והקנטות עם אחיהם וחבריהם. במילים אחרות, הם ברחו מרגע אחד של שקט עם עצמם, בו הם ייאלצו לשמוע את המחשבות שלהם ולהרגיש את התחושות שמלוות אותם, מה שנחווה כמפחיד ומאיים.
"חלק מהמשתתפים איבדו ב־7 באוקטובר בני משפחה וחברים, חלק מהיישובים נפגעו פיזית, וההתרשמות שלי היא שהם כולם עוד לפני הטיפול והעיבוד של האירוע הכל כך קשה שהם חווים. כרגע הם בשלב הישרדותי ראשוני ועוד לא פנויים לעיבוד תהליכי, שיוכל להתקיים כאשר המציאות שלהם תהפוך להיות יותר יציבה ובטוחה. בהתחשב בנסיבות, בני הנוער מפעילים מנגנוני הגנה על מנת לשמור על עצמם ועל בריאות נפשם. גם ההורים וגם בני הנוער מבינים שעכשיו הזמן לגייס כוחות כדי לבנות את החיים מחדש, שזה מעבר לחזרה הביתה. יש לשקם את האמון בעולם, במערכות ובעצמם".
העובד הסוציאלי מספר על תהליכים שעברו חלק מהמשתתפים במסע: "במהלך המשלחת זכינו לשמוע נערים.ות שנראו תחילה מנותקים ומכונסים, אומרים אמירות כגון 'שכחתי לרגע שיש מלחמה'. הם השתחררו יותר, צחקו צחוק בריא ומשחרר, ישנו יותר טוב ונהנו, מה שאפשר להם אוורור ומילוי מצברים".
ויונתן כחלון מסכם: "זה מרגיש לי כאילו העולם ממשיך כרגיל. אצלנו המלחמה עדיין נמשכת, וזה לא נתפס. היה מאוד שקט ורגוע וזה הזוי לחשוב על זה שאצלנו בישראל יש מלחמה". •
