מתפרסם בשיתוף יד ושם
זיכרון השואה ואירועי 7 באוקטובר נקשרים בצורה יוצאת דופן בתערוכה חדשה שמוצגת בימים אלה במוזיאון לאומנות השואה ביד ושם. שי אזולאי, צייר ישראלי חרדי בעל שם עולמי, פתח בשבוע שעבר את התערוכה "גדול ממני" כחלק מפרויקט "רזידנסי" (שהות אמן) ביד ושם, שמתקיים לראשונה. לאחר שפגש מומחים לנושא השואה וצלל לאוספים ולאוצרות של יד ושם, יצר אזולאי סדרת ציורים מרהיבה מתוך עולמו האישי, המסע שלו בעקבות זיכרון השואה, תפיסותיו בנוגע לשייכות וזהות יהודית והחיבור לאירועים הנוכחיים.
אליעד מורה־רוזנברג, האוצרת הראשית לאומנות ביד ושם, מסבירה כי "המסע הזה של האמן, שמתחיל בשואה – הטראומה הלאומית־היסטורית החזקה ביותר – מאפשר לנו להתחבר לתחושות המורכבות בנוגע למה שקורה עכשיו, דרך הגישה האישית שלו. זה מה שמעניין באומנות: שהאמן חווה את הדברים ומסתכל עליהם באופן שונה מאחרים ומביא לנו את המבט המיוחד שלו, שגורם גם לנו להתבונן על הדברים בפרספקטיבה חדשה".
אזולאי מספר ש"העבודה על הפרויקט התחילה ב־10 באוקטובר כי זה מה שהיה כתוב בחוזה. ועם זה באתי. כשהתחלתי הייתי כמו כולם: מרגיש בלי ידיים, אנוס, פגוע, ירו בי, פרצו אליי הביתה, מדמם, בוכה בסטודיו". עם המטען הזה הוא החל להגיע ליד ושם, שם, לדבריו, התמלא מאגר הדימויים שלו. "אחרי שביקרתי באחורי הקלעים ובאוספים של המקום, בנקודה מסוימת הגעתי לרוויה ואמרתי: אני לא יכול יותר, להיות פה. אני צריך ללכת לסטודיו ולהתחיל לצייר".
כשהחל ליצור, החיבור בין השואה לטבח בעוטף עזה היה בלתי נמנע. "השואה היא מראש נושא טעון", מסביר אזולאי, "ו־7 באוקטובר פתח פתאום את הפצע מחדש. ברגע הזה אתה מרגיש שאתה חלק משני הדברים: אתה גם ניצול שואה ואתה גם בתוך הדבר הזה. הפוגרום הכפול הוא חלק ממך".
כאמן, אתה מרגיש שהתערוכה הזו עזרה לך להתמודד?
"ברגע שהתחלתי לצייר, כשהמלחמה ברקע, התחלתי להודות להשם. הדבר הזה החזיר אותי לחיים. פתאום התחלתי לחשוב, התחלתי לדמיין, לשקוע לתוך הציורים. זה ממש לא מובן מאליו. זה היה רגע עצום, רגע שלא אשכח בחיים".
את ההצעה להציג ביד ושם קיבל אזולאי לפני כשנה וחצי. "התפלאתי", הוא מודה, "אני? שואה? אני אזולאי. זה היה נורא מוזר. אבל אחרי ההלם הראשוני הבנתי שהשואה לא שייכת למישהו. היא של כולנו. אנחנו יהודים. ברגע שהבנתי את זה – היה לי קל יותר להסכים. היו לי חששות, אבל הבנתי שזו הזדמנות. אמן לא צריך ללכת כל הזמן על המקום הבטוח והנוח, הוא צריך לחפש רבדים חדשים – וזה לקח אותי לממד חדש. זו לא תערוכה על השואה, אלא על חווית הצפייה בזיכרון השואה".
הציור שממנו התחיל אזולאי נקרא "גדול ממני", וזה גם שמה של התערוכה. "באחד מחדרי האוספים הראו לי נעל של הילדה הינדה כהן, נעל קטנה שעל הסוליה שלה חרט אביה את התאריך שבו נעלמה ובעצם נרצחה. ברגע שראיתי את הנעל הזו עלה לי דימוי, ואחריו ראיתי את עצמי בתוך הנעל וים של דם. זה הסעיר אותי, וישר הלכתי לעשות רישום ומשם את הציור".
מה בעיניך התפקיד של אמנות, של תרבות, באירועים טראומתיים כאלה?
"אני חושב שכרגע אנחנו מוצפים במילים, מוצפים בדוברים, בדעות ובהסחות. מה שהאמן עושה זה להביא דימוי. הוא נותן משהו ויזואלי למחשבה שמילים לא יוכלו לבטא במקרה הזה. ברגע שאתה מביא דימוי והוא קולע ופותח איזה לב, זה אדיר. העולם צריך את זה. בתערוכה יש מגוון של עבודות שפוגשות את השואה מכל מיני מרחבים. מהמקום האמוני, הדתי, העדתי וגם מהסתכלות שלי על איך בכלל מנציחים משהו ואיך גורמים לזיכרון להשתרש".
אזולאי משתף שכאשר הלך בין התמונות והאוספים הוא חיפש עיניים שדומות לשלו: "חיפשתי 'אזולאי' בספר השמות, לא מצאתי כמובן, אז יצאתי לחפש במקום השמות מפגש של עיניים", הוא מסביר, "ככה נולד הציור 'עיניים של יהודי'. יש פה כמה אלמנטים: ערימת הנעליים שכל כך מזוהה עם זיכרון השואה והדמות הכמעט חייתית – אין לה נעליים, היא עומדת עם יד קפואה ומסתכלת. היא הכי אני מבחינת הייצוג, עם הזקן והכיפה. הוא עומד ומסתכל על העמוד הזה ומחפש עיניים, מחפש זהות, מחפש להיות שייך.
במקביל, נתתי לצבע לחיות. הצלחתי לא להאפיל את עצמי ולא להיכנס לקלישאה של ייצוג השואה מבחינת הצבעוניות. פה, זה חזר לסגנון של הציורים שלי".
את השאלה הגדולה לגבי הנוכחות של האל בזמן השואה ובזמן האירועים הנוכחיים – הוא השאיר פתוחה. "מבחינתי אלו דברים שהם גדולים ואין לי תשובה. 'גדול ממני' זה השם של התערוכה, ובאמת אלו שאלות גדולות, שאני רק הצגתי אותן בדימוי", הוא מסביר.
מתפרסם בשיתוף יד ושם
