עשן שחור היתמר מכיוון צפון מערב, עדות ללחימה באזור ח'אן־יונס, אבל תשומת ליבו של נהג המשאית המצרי הייתה נתונה כולה לקצינה ישראלית צעירה שעיינה בניירת שהגיש לה. הקצינה זרקה מבט על הקבינה וחייכה. יש להם מסורת, לנהגי המשאיות המצרים, לקשט את הקבינה בפרחי פלסטיק צבעוניים ולשים כל מיני פיצ'פקעס על הדשבורד כמו הנהגים בהודו. היה לו, לנהג, שפם קטן ומתחתיו חיוך שחשף שיניים צהובות מניקוטין והוא נראה נינוח לגמרי, למרות שהוא בדרכים כבר כמה שעות טובות והשעה בקושי תשע בבוקר.
היום שלו התחיל ארבע שעות קודם לכן במרכז הלוגיסטי שהקימה מצרים עם ארגוני סיוע בינלאומיים וסוכנויות האו"ם בנמל אל־עריש, לשם מגיעים הציוד והמזון, תרומות לתושבי הרצועה מכל רחבי העולם. על המשאית מאחור הועמסו משטחים של קופסאות שימורים, שעועית ברוטב, חומוס, תירס, טונה, אפונה, ארגזים על גבי ארגזים ועל גבם מדבקות כחולות עם הכיתוב UNRWA. אחרי פרוצדורה בירוקרטית של ניירת וחתימות הוא יצא לדרך. 50 קילומטר בסך הכל, אבל בגלל המלחמה בעזה נוספו מחסומים בדרכים של צפון סיני שמאיטים את הנסיעה. ואז ההגעה לכרם שלום, לשער 38 בגדר הגבול שנפתח במיוחד מאז החל להיכנס הסיוע ההומניטרי לתושבי הרצועה דרך המסוף הישראלי. מהשער הזה בגדר נכנסות המשאיות ממצרים לבדיקה, והבדיקה הזו אורכת זמן. כשהגענו בשלישי בבוקר ספרנו 34 משאיות שעמדו זו אחר זו בטור שנמתח אל תוך רפיח המצרית וסופו לא נראה מהמקום שבו עמדנו.
מנקודת הבידוק בכניסה למסוף כרם שלום נראית הסוגיה של הכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועה כעניין טכני בלבד. מינהלת התיאום והקישור עזה, שמנהלת את כל האופרציה, מקבלת בכל יום אחר הצהריים ממשרד הקישור את רשימת המשאיות והמטען שמיועדים להגיע למסוף בבוקר למחרת כדי לאשר אותה. רשימת הפריטים ומוצרי המזון שישראל מאשרת להכניס לרצועה מאז 7 באוקטובר נמצאת אצל סוכנויות הסיוע ואצל מצרים. לא נמצאים בה "פינוקים" כגון שוקולדים וחטיפים, גם לא סיגריות. הרשימה כוללת רק מוצרי מזון בסיסיים שמשאירים את תושבי הרצועה מעל סף הרעב, תרופות וציוד רפואי וציוד למחסות כגון אוהלים ושמיכות. הרשימה הזו היא צינור החמצן היחיד לרצועה מאז החלה המלחמה.
כך שמשאית הרנו של הנהג החייכן הופיעה בניירת שאחזה הקצינה והיא סימנה לו להתקדם לאחד מתאי הבדיקה. מנהל המסוף הוותיק עמי שקד, הקב"ט לשעבר של גוש קטיף, מסתובב בין התאים ומוודא שהעסק מתקתק. הנהגים מתבקשים לרדת מהקבינות, כלבים מרחרחים את המשאית מסביב ואת תא הנהג שנסרק גם על ידי בודקים, ואז עולה הנהג לקבינה ומתקדם לתא השיקוף. זו סככה עם מכשיר שיקוף ענק שדרכו עוברת המשאית לאט־לאט, כמו מזוודה על מסוע בעמדת הבידוק הביטחוני בשדה התעופה. אחרי שמוודאים שאין על המשאית ציוד ופריטים אסורים מקבל הנהג אישור להמשיך לצידו העזתי של המסוף, שם היא נפרקת על ידי עובדים עזתים שמעסיק האו"ם. המלגזות שצולמו השבוע כשהן מוכנסות לרצועה דרך כרם שלום הועברו למסוף העזתי לצורך פריקת משאיות הסיוע.
צו של אלוף הפיקוד
קצת לפני צומת אבשלום עמדו השוטרים הראשונים ששאלו לאן פנינו. כביש 232, בחלק שלו שחוצה את העוטף, מתחיל בצומת שער הנגב ליד שדרות, יורד דרומה במקביל לרצועת עזה ונגמר במסוף כרם שלום. קל מאוד להשבית את המקום הזה, סך הכל כביש בודד מוביל לכאן. ארבעה ימים בשבוע שעבר ועוד יום אחד בתחילת השבוע שבהם היה מסוף כרם שלום מושבת יצרו משבר קטן עם פוטנציאל נפיץ בין ישראל לארה"ב. אחרי שהמשטרה לא הצליחה להתמודד עם המחאה נגד הכנסת סיוע לעזה, שבמהלכה הגיעו מפגינים למסוף וחסמו אותו לכניסת משאיות, דרש שר ההגנה האמריקאי משר הביטחון גלנט לעשות סדר במקום. הסדר הזה מתבטא לא רק בצו שהוציא אלוף פיקוד הדרום ומכריז על אזור המסוף כשטח צבאי סגור, אלא גם בהזרמה של עשרות שוטרי יס"מ ולוחמי מג"ב והוספת מחסומי משטרה בדרכים.
אתה נוסע על הכביש הזה, רואה את שלטי ההכוונה לקיבוצים ולמושבים שהותקפו בשבת ההיא, חולף על פני חניון רעים שבו נטבחו החוגגים במסיבת נובה, ולא יכול שלא לחשוב על המסוף שנמצא בסופו. ביולי 2014, במהלך מבצע צוק איתן, החליט דניאל מטרי, תושב קיבוץ כרם שלום באותה עת, לצאת אל הכביש מחוץ לביתו ולחסום אותו למעבר משאיות אל המסוף. "הילדים שלי בוכים בלילה בגלל הירי הבלתי פוסק, ומעבר הסחורות נמשך", אמר אז, "אז החלטתי שכל זמן שהשכנים שלי יורים עליי אני חוסם את המסוף. שום משאית לא תיכנס".
המחאה של מטרי החזיקה שלוש שעות בלבד. עשר שנים ו־1,400 נרצחים והרוגים אחר כך, במתקפה האכזרית והקטלנית ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, ופעילות המסוף הזה שוב נמצאת בעין הסערה.
אם חושבים מהבטן, אפשר להבין את הקושי לקבל את הכנסת הסיוע. ספי בן חיים, 37, תושב נתיבות, היה הראשון שהגיע למסוף לפני כשלושה שבועות כדי לחסום אותו. הוא בא עם אשתו רעות והתינוקת החדשה שלהם, שאך זה נולדה, הוא עצמו רק חזר משירות מילואים ארוך בגבול הצפון. "זה לא נתן לי לישון", הוא אומר, "הידיעה שאנחנו, שהותקפנו בפראות לא אנושית, שרצחו ואנסו בנו, מכניסים לעזה סיוע. ומצד אחד יש לנו חטופים ברצועה ומצד שני יש לנו מנוף לחץ בדמות השאלטר הזה, המסוף. אני ואשתי הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות משהו בתור מחאה והבנו שצריך לחסום את כרם שלום".
למען הפעילות הזו הקימו הבן חיימים תנועה בשם "צו 9" ופתחו לה עמודים ברשתות החברתיות. בכל יום הצטרפו עוד מפגינים, רבים מהם מההתנחלויות ביהודה ושומרון. אליהם הצטרפו גם משפחות חטופים שמשתייכות לפורום "תקווה", הקורא להכרעה של חמאס. מטה משפחות החטופים, שמאגד את רוב המשפחות, אינו שותף למחאה בכרם שלום.
בן חיים אומר שהמחאה הזו היא לא של ימין ולא של שמאל. "עשו סקרים, רוב הציבור הישראלי מתנגד להכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועה. אנחנו מכניסים להם דלק, סולר, מזון וכל משאית שנכנסת לעזה מגיעה לחמאס. הם רוצים סיוע הומניטרי? אין בעיה, שישחררו את החטופים".
אין לחמאס בעיה להרעיב את התושבים שלהם.
"שוב, אין לי בעיה להכניס לעזה אוכל, עלא עיני ועלא ראסי, אבל בוא, אנחנו מתעסקים עם ארגון טרור ובמקום לדבר איתו בערבית אנחנו מדברים איתו יידיש. זה לא עובד. אני אומר: חכו רגע עם הכנסת סיוע, יש לנו כוח ביד, אנחנו יושבים על השיבר, למה לא להשתמש בשיבר הזה כדי ללחוץ עליהם לשחרר את החטופים?"
המרצדס עם הפחם
ארגוני הסיוע הפועלים בעזה מרבים לדווח על ממדי האסון ההומניטרי שמתחולל שם. כ־1.7 מיליון עזתים נעקרו מבתיהם. הם מצאו מחסה אצל קרובי משפחה באזורים שלא נפגעו, במתחמי בתי חולים ובתי ספר של האו"ם או במחנות אוהלים שהוקמו על ידי האו"ם וארגונים אחרים. המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם (OCHA) מפרסם באתר שלו מדי יום כמעט עדכון הסוקר את המצב ברצועה. מספרי ההרוגים והפצועים, כמה מהם ילדים וזקנים, כמה בתי חולים אינם מתפקדים וכן הלאה. הנתונים היבשים מתארים משבר אנושי בממדים שכמוהם עוד לא ראינו בעזה. זו לא לשון הגזמה אלא תרגום לקוני של המספרים.
סוכנויות האו"ם, הסהר האדום ושאר הארגונים טוענים כי הסיוע שישראל מאשרת להכניס לעזה אינו מספיק. באתר של ארגון זכויות האדם "גישה" הפועל למען חופש התנועה של הפלסטינים, בעיקר מרצועת עזה ואליה, מרכזים את הדיווחים של ארגוני הסיוע. "המצב שם קטסטרופלי", אומרת עו"ד אסנת כהן ליפשיץ, מנהלת המחלקה המשפטית של הארגון. "אין חשמל, אין אספקה סדירה של מים ראויים לשתייה, לאנשים חסר רוב מה שדרוש לקיום אנושי בסיסי. הטבח הנורא שביצעו חמאס וארגוני טרור נוספים ב־7 באוקטובר, הירי לעבר האוכלוסייה האזרחית והחטיפות הבזויות מהווים הפרות חמורות של הדין הבינלאומי, אבל ישראל לא יכולה להצדיק באמצעותם ענישה קולקטיבית, הרעבה ופגיעה מכוונת בתשתיות אזרחיות. כל אלו מהווים פשעי מלחמה".
אפשר להתווכח אם הסיוע שעובר בכרם שלום מספיק או לא לתושבי הרצועה. ההצצה לפעילות בו מאפשרת להתרשם מהמאמץ ההומניטרי. הפעילות שם לא מתבצעת בחדווה אלא ממקום תועלתני. בית הדין הפלילי הבינלאומי הגדיר ב־1998 את השימוש בהרעבה כאמצעי לחימה בסכסוכים בינלאומיים כפשע מלחמה, והכנסת המשאיות עם שימורי המזון, הקמח, הסוכר, שמן הבישול ושאר מוצרי המזון הבסיסיים נועדה להימנע מביצוע פשע מלחמה. ארה"ב מפעילה לחץ כבד כדי שהמסוף יפעל ברציפות ובצורה סדירה, ובדרג המדיני בישראל אף נענו כמה פעמים לבקשות האמריקאים לאפשר העברת משלוחי קמח מנמל אשדוד לתוך עזה דרך כרם שלום.
בבוקר יום שלישי ביקר במעבר מפקד אוגדת עזה תא"ל אבי רוזנפלד. ולא סתם הוא ביקר. הפעלתו הסדירה של המסוף באמצעות מת"ק עזה הפכה לסוגיה בעלת חשיבות אסטרטגית. על פי גורם ביטחוני, הפעילות בכרם שלום הכרחית כדי שצה"ל יוכל להמשיך להילחם בתוך עזה. זה מאפשר לא רק את המשך מתן האור הירוק של ממשל ביידן ללחימה, אלא גם כהגנה מפני תביעות נגד ישראל על פשעי מלחמה, כמו זו שהגישה דרום־אפריקה.
אבל מעבר לכל אלה, כשעומדים מול טור המשאיות המצריות שמחכות לבידוק מבינים את האקט המוסרי. האם אנחנו באמת רוצים להרעיב את התושבים בעזה? האם זהו המעשה האנושי, היהודי, לעשות? "חוץ מזה", אומר הגורם הביטחוני, "מי שיש לו את האינטרס הכי גדול שתושבי עזה ירעבו זה חמאס. הוא מבין שאם יש משהו שיעצור את המלחמה אלו תמונות של אנשים רעבים. יכולים למות בעזה 100 אלף אזרחים מרעב וזה לא יעניין את חמאס. לא רק שזה לא יעניין אותם, זה ישרת אותם".
אחרי משאית הרנו נעצרה משאית מרצדס ליד הקצינה. המשאית הזו הובילה פחם. ישראל איפשרה לאו"ם להכניס לעזה אלפי אוהלים, שקי שינה, שמיכות ותנורי חימום. התנורים האלו הם בעצם מנגלים בלי רשת שמפזרים בתוכם פחמים ומבעירים כדי להתחמם מפני הקור העז. הדבר האחרון שישראל צריכה הוא שברצועה תתפשט מגפה. זו הסיבה לפחם והתנורים, התרופות והציוד הרפואי שמוכנסים בכל יום. זה גם מסביר את העובדה שעד כה הוכנסו לרצועה כ־445 אלף בקבוקוני חיסונים שמאפשרים את חיסונם של כ־1,740,000 בני אדם מפני פוליו, שחפת, צהבת, טטנוס, חצבת ואדמת ושאר מחלות. "מה שאנחנו רואים פה", סיכם הגורם, "זה מאמץ אסטרטגי של ישראל שמאפשר את המשך הלחימה".
מרדף רגלי בשדות
הסיוע נכנס לעזה דרך שני מעברים: כרם שלום ורפיח. דרך רפיח נכנסות מכליות דלק וסולר וגם משאיות של ציוד למחסות. הבדיקה שלהן מתבצעת ארבעה ק"מ מזרחה משם, במעבר ניצנה. לאחר הבדיקה נוסעות המשאיות אל המסוף המצרי, ושם הן נפרקות בשיטת גב אל גב במתחם שמתופעל על ידי הצלב האדום.
חסימת מעבר המשאיות על ידי מפגינים החלה בכרם שלום, וכשהצטרף גם מעבר ניצנה למאמץ ההומניטרי, החלו להגיע גם אליו מפגינים. ביום שלישי השבוע הופסקה שם העבודה בגלל כמה עשרות מפגינים שהצליחו לשבש את הפעילות במקום.
הפעילות בכרם שלום התנהלה כסדרה למרות המפגינים שחמקו מהמחסומים תוך כדי הפרה של צו האלוף. שוטרי מג"ב ניהלו אחריהם מרדפים רגליים בשדות הסמוכים והרחיקו אותם מהמקום. אחד מהם, הראל הופמן, בן 21 מההתנחלות נריה בבנימין, אמר שהוא וחבריו הלכו שני ק"מ בשדות כדי להגיע למסוף ולשבש שם את העבודה. השוטרים מנעו בעדם להתקרב והם עמדו מהצד והביטו בתסכול במשאיות שנכנסו בזו אחר זו. "אנחנו המדינה היחידה בעולם שמכניסה אספקה לאויב בזמן שהיא נלחמת בו", אמר הופמן. "זה לא הגיוני בכלל. בדבר הזה לא צריך להישמע בכלל לדין הבינלאומי. צריך להרעיב אותם, תשמע לי, זה הדבר היחידי שיעבוד, מניסיון. ביום ראשון רצנו לכאן בשדות בלי שאכלנו לפני כן ארוחת בוקר. היינו מעולפים, רעבים גמורים. זה קשה עד בלתי אפשרי. נראה אותם נלחמים בלי לאכול". ᰽
