בקסבה של שכם. תכף יעלה הבוקר. העיר שאליה באנו עוד ישנה. מתהפכת על יצועה. פסיעה אחרי פסיעה, נשימה אחרי נשימה, מתקדמים בסמטאות האבן.
קצת מזכיר את פיתולי השוק בעכו העתיקה. רק שכאן, על חומות הקסבה, על כל מטר, כמו מלווים, בידם נשקים, תמונות השהידים. אלוהים, הם בכל פינה. בגדלים שונים, בתמונות ממוסגרות, חלקן מעוטרות. על הקירות. עיניהם עוקבות.
3 צפייה בגלריה
הלוחמים התורמים: איתן, עמיחי, המג"ד צוקרמן, מתנאל , ידידיה ו' ונתניאל. בגלל תרומת הכליה ירד הפרופיל, אז הם התנדבו לשירות מילואים קרביים
(צילום: שאול גולן)
סמטאות המתים הללו לא מסבירות פנים. את פנינו מקבל ציור קיר של מפת הארץ משולבת בדגל פלסטין. וצרורות ירי ואבנים ומטענים. מוזר, מפקד גדוד 967 סא"ל במיל' ידידיה צוקרמן קורא לזה כניסה שקטה. "לא ברמה שמכניסים טיול תיירים עכשיו, כן?" הוא מחדד.
צוקרמן הוא מורה לתנ"ך ולגמרא ומחנך כיתה י"א. כלומר זה מה שעשה לפני 7 באוקטובר. את התלמידים שלו השנה עוד לא ממש זכה להכיר, אבל הוא כן בקשר עם הבוגרים. חלקם בחזיתות. "כולם בריאים, חוץ מאחד שקיבל כדור בכתף", העיניים שלו מטיילות סביבנו. מחפשות את שמאחורי אבני השהידים.
סמלים, אמר לי קודם, לא מזיזים לו. ובכל זאת, אני שואל, מה אין־ספור התמונות שפה מלמדות על האויב. "שקשה להבדיל בינו לבין הבלתי מעורבים", צוקרמן משיב, "המחבלים הם חלק מהאוכלוסייה, צומחים מתוכה. ובסוף זו קבוצה אחת שנלחמת בנו. אם האויב פה היה יכול לעשות את מה שעשו לנו בדרום, לא היו לו ייסורי מצפון. הדבר היחיד שמונע זה חוסר יכולת. אז אני לא מתרגש. יודע עם מי מתמודד. זה האויב. הוא אכזרי, מאוד נחוש. אבל אנחנו יותר. לכן אנחנו מנצחים".
ועכשיו, אחרי שאמר את מה שאמר, בסמטאות המעוקלות, במבצע למעצר מבוקשים ותפיסת אמצעי לחימה שאליו אני מצטרף, ידידיה, מפקד "גדוד תורמי הכליות", ואנשיו מסתערים אל הפתחים, אל רחשים. קני רובה למעלה, לצדדים, אל חלונות וכוכים, אל עיניים אורבות. נסתרות.
3 צפייה בגלריה
בפעילות בקסבה. "רוצים להעביר מסר שזה כבר לא עיר מקלט. אין לאן לברוח"
(צילום: דובר צה"ל)
מחנה תפוח, כמה שעות קודם. יש פה יישוב שכאילו צמח מתוך מוצב. המילואימניקים שעשו רילוקיישן לכאן הרימו מכלום קומפלקס. אנחנו מסתובבים בתוכו בשעת לילה. אזור לקפה ולנרגילה וחלל שמשמש לתפילה ובחשיכה הופך לקזינו עם פוקר ושש־בש. והנה, בצד, צוקרמן מרים חתיכת פח ממטען שהופעל נגדם באחד המבצעים. ותא עבודה קטן, מטר על מטר, מיני ווי־וורק שאפשר להיכנס אליו עם לפטופ. עיר קטנה. רק מתנ"ס חסר.
מגיעים לחדר המבצעים. טבלה קטנה תלויה. כבר לא ממש רלוונטית. 13 לוחמים ציינו בה את ההימור שלהם למועד השחרור הביתה. אף אחד לא בכיוון. מישהו בשם שחר, שהימר על 1 בינואר 2024, היה הקרוב ביותר. חודש עבר מאז.
בשבוע הראשון למלחמה, אחד המילואימניקים נזכר, התגלגלה איזו בדיחה שאולי כדאי שהרס"פ ילך לחתום על חנוכיות. כבר לא מצחיק, האמת. אפילו אוזני המן או מצות זה לא מופרך.
יושבים בחצי חדר המרפאה הגדודית שבמקרה פנוי. המג"ד צוקרמן, 43, אב לחמישה מלוד; רס"ר איתן, 44, אב לשבעה מעטרת; ורס"ר עמיחי, 39, מירושלים, שהחודש אמור להתחתן. שלושה מילואימניקים מגדוד 967 של חטיבת שומרון. הכינוי "גדוד תורמי הכליות" בא לו לאחר ששבעה מלוחמיו התנדבו לתרום כליה לזרים, זה גייס את זה כמו בשרשרת. תורמי כליה נוספים מהגדוד, ידידיה ו', מתנאל, נתניאל ועדן נמצאים בדיוק במשימות בשטח. תרומת כליה מורידה פרופיל, מה שמחייב אותם להתנדב לשירות מילואים קרבי, ובלי קשר, להקפיד על מניעת התייבשות כדי לשמור על הכליה הנותרת.
כמה מהתורמים, בהם המג"ד ידידיה ואיתן, פגשתי לפני ארבע שנים לראיון שבו ידידיה סיפר על בן השבע שקיבל ממנו כליה ולאחר הניתוח הצליח לסיים בפעם הראשונה את הצלחת שאמא מילאה; ושבו איתן הציג את הסרטון שוורד, המושתלת שלו, שלחה מבילינסון בלילה שלפני הניתוח. "תודה זו מילה קטנה. אתה הולך להציל לי את החיים", מסרה לו.
עמיחי, שיושב איתנו, לא נכח אז במפגש. התרומה שלו באה רק אחר כך, בעקבות מותו של הרב ישעיהו הבר ז"ל, מייסד עמותת "מתנת חיים" המעודדת תרומת כליות. "פניתי לעמותה במייל, אמרתי בטח יחזרו עוד חודשיים. חזרו אחרי כמה דקות. אמרתי – רגע, תנו לעכל", עמיחי נזכר.
ואז "נכנסתי, ניתוח, ארבעה ימים – בחוץ, חודשיים – חזרתי לרוץ. לא ידעתי למי אני תורם, למי הוא מצביע, אם הוא מפגין בקפלן או לא. לא עניין אותי. עניין אותי שהוא יהודי. הבן אדם סבל מאלף ואחת בעיות, דיאליזה, דברים כאלה. היום אשתו מתלוננת שהוא יותר בריא ממנה".
כל כך קר הלילה.
בחוץ יללות כלבים עזובים, שמתאספים בשערי המוצב. איזה עולם משוגע. אז, כשנפגשנו לראשונה, על פינג'ן קפה, הם סיפרו חוויות כמו מגלגול אחר. למשל איך המג"ד ידידיה ליווה את איתן כשזה תרם את הכליה שלו. "כשהוא הגיע הייתי במקלחת עם סבון. יצאתי אליו עם מגבת. לא הצדעתי", איתן סיפר. ושאר הלוחמים התבדחו שהמג"ד פקד עליהם לתרום כליה ושיעלו אותם על זה מת"ש. כאלה דברים.
עכשיו אנחנו בימים אחרים, והצחוקים אחרים. של מילואימניקים ששכחו איך נראית ציוויליזציה. "בסדיר אתה יודע לזהות את החברים שלך לפי ריח הגרביים", אומר עמיחי, "הגענו לשם".
אז, אם לדייק עוד נקודה, הם היו גדוד בעיקר על הנייר. מ־2017 לא היו בתעסוקה מבצעית. "האנשים שלי הכי טובים בעולם, אבל הכשירות שלנו אז הייתה 'צבע אדום', לא כשיר ללחימה", צוקרמן נזכר.
מתישהו, אי שם באחד מגלי הקורונה, הם נקראו לתעסוקה בשומרון. סוג של שירות עם מסכות וחיסונים, ובכל זאת צוקרמן אומר שזו הייתה מתנה. "פתאום נולד לי גדוד לוחם", אומר.
ואז 7 באוקטובר. המג"ד אצל ההורים בכפר הרא"ה. שם אין אזעקה. וידידיה הוא רב, אבל הטלפון דלוק למקרה חירום. חוזר מתפילה, "ובדרך אשתי יוצאת לקראתי, אומרת: היו לך כמה טלפונים. עכשיו, היה טלפון זה משהו אחד, היו כמה זה אומר שבוודאות קרה משהו. ואז 'איפה אתה? פרצה מלחמה'".
במהירות נסע לבית בלוד. יש לו שם תמיד תיק מוכן. ומשם למוצב כדי לגלות שאין בו הרבה. לא רכבים, לא תשתית לגדוד, אמצעי לחימה חסרים.
סיפורים דומים יש לשניים שלידו. עמיחי היה באותו בוקר עם ארוסתו באפרת. הולכים להקפיץ אותנו, אמר לה כששמע את הבומים. "וארוסתי אומרת: 'תפסיק לחשוב שאתה הרמטכ"ל'. הדלקתי את הטלפון, תוך 40 דקות הגיעה הודעה".
967 הוא אחד מ־21 גדודי הגנה במילואים שנמצאים ביהודה ושומרון מ־7 באוקטובר ואחראים לפי הצבא לכ־6,000 פעילויות סיכול, בהן חיסול 320 מחבלים, תפיסה של כ־500 נשקים ומעצר 2,980 איש, כ־1,350 מהם מבוקשי חמאס.
הלוחמים של ידידיה צברו פה ניסיון של היתקלויות ומטענים שלא חוו שירות שלם. "עשרות מופעים, שבתעסוקות קודמות אם היה אחד כזה, זה היה נחשב לאיזה פסגה", אומר איתן.
ואחריו המג"ד ידידיה יתאר כמה מהם. למשל חיסול מהאוויר של חמישה מחבלים במחנה בלאטה, שבעקבותיו, תחת אש, הכוח שלו חשף ופוצץ מעבדת נפץ; או מעצר חוליה, שהוביל לוחם שהותקף על ידה באש בזמן נסיעה קודמת; ואפילו סתם, תפיסת נשק מלפני שבוע. "עולה מולי הסמ"פ. אני אומר: 'אתה חייב להתקפל'. הוא מבקש 'תן לי 20 דקות'. ואז אחד הלוחמים מזהה רווח בין תקרת העץ לרעפים. בפנים רובה. וכשזה קורה, אתה יודע שהצלת חיים. מנעת פיגוע".
פתאום חושך. הפסקת חשמל נופלת על המוצב. מחשיכה את השיחה. נותנת לה אפיל מבצעי. איתן מדליק פנס. תכף החשמל יחזור, ושוב ייפול, ויחזור.
חדר המרפאה שבו אנחנו יושבים הוא מיקרוקוסמוס. חובש מקיבוץ בעמק יזרעאל, פרמדיק ממשפחה חרדית אמריקאית, פרמדיק מאריאל, חובשת מבאר־שבע. "תראה אותם, תהיה בטוח שזו חבורה שרצה 15 שנה", איתן אומר.
עוד מדברים, הדלת נפתחת. פרצוף טעון מציץ. המילואימניק מיכאל. "אל תדבר איתי", זורק למג"ד ידידיה, סוגר דלת. ותכף שוב יפתח, יציץ, יסגור. מיכאל כועס, אין ספק. עצבני שלא צורף למבצע הלילה. כאילו הקסבה זה איה נאפה. "אלה פעילויות עם סכנת חיים, בלי שינה, ואנשים הולכים מכות כדי לצאת", איתן מפרש.
מפה השיחה תתגלגל אל המילואימניקים סביבנו. אלו שהשכיבו כאן ארבעה חודשים מחייהם. והשלושה שפה יגידו: עזוב אותנו, את הכליות, זה כלום. תראה אותם.
"פה זה המאוורר של עם ישראל, הרוח באה מכאן", יאמר המג"ד ידידיה, ויוסיף שתרומת כליה זה חד־פעמי, תרמת – נגמר, ואילו המילואימניקים שכאן, זה משהו אחר. "בשיחות אני אומר להם: 'אני לא יודע להגיד לכם מתי נשתחרר הביתה', ואף אחד לא קם והולך. אומרים תודה רבה, חוזרים למשימות. לעמוד כל לילה בעמדה, סיורים, מבצע".
ומיד, כמו כדי להדגים, שלושתם יספרו על בעל הפיצרייה שלקח אין סוף הלוואות ואין לו מושג מאיפה יחזיר; על הספרים שאיבדו קליינטורה כי הלקוחות לא מחכים; על המ"פ, עורך הדין, שכל יום אומר: פיספסתי עוד לקוח, עוד תיק; על הסטודנטים שאיבדו סמסטר; על ההוא שהבוס באזרחות כבר הפסיק לדבר איתו. "הוא אמר לנו: 'אני לא יודע לאן אני חוזר'", יעידו.
"ואת כולם", איתן יוסיף, "אתה תפגוש הלילה. מאחורי כל אחד סיפור. אבל לא תראה שום דבר מאלה. תראה חיילים שנלחמים".
מתחיל להיות מאוחר. עוד כמה שעות צריך לקום למבצע. אפילו מיכאל נעלם מהאופק. כנראה השלים. לפני שמתפזרים עמיחי אומר שיש לו ספיץ' קצר. כזה שאולי המג"ד לא יאהב ושכנראה לא נפרסם, ועדיין, הוא חייב.
"הרוח כאן", הוא פותח, "מאוד מאחדת ובריאה. בריאות מפה ועד אוגנדה. וזה מעודד ומחזק ומרומם. ואחרי שאמרנו את זה, אני חושב שלפעמים נוח לאלו מלמעלה, וזה לא אכפת אם זה מדינאים או גנרלים צבאיים, לנופף ברוח הזו. לא, לא, הרוח הזו היא לא בזכותכם. היא למרותכם. אתם לא קשורים אליה. אתם לא בניתם אותה.
"והם משתמשים ברוח הזאת כניצחון. 'חיילנו עומדים, חיילנו נחושים, רוח הקרב'. רוח הקרב הזו היא בשביל לנצח. ובחוזה הלא־רשום או שכן רשום בינינו וביניכם, מוסכם שאנחנו באים, עושים 150 אחוז, אבל אתם נותנים לנו לנצח. ואתם כרגע לא נותנים לנו לנצח. וזה לא קשור לרמת החטיבה והאוגדה. אנחנו במסלול ישיר מבחינה ביטחונית ומורלית למה שהיה לפני 7 באוקטובר. יכולתם לתת איזושהי תנועה קדימה ואתם פעם אחר פעם אחר פעם זורקים את ההזדמנות לפח. כאילו יש חברה עם כוח אדם מטורף, אבל המנכ"ל והבעלים פשוט לא רוצים לקדם את החברה. זה כאב לב.
"מותר ליהודים לריב. לא רץ אחרי אחדות בכל מחיר. אבל הייתה פה אופציה למהלך חכם, שלא רק ביטחונית היה מועיל. גם חברתית. ופיספסו. אז אם יש לי משהו לבקש מהמדינאים והגנרלים, זה אל תנופפו עם הרוח הזאת שלנו כניצחון. אתם שכחתם את התפקיד שלכם. אני אומר את זה על דעת הרבה־הרבה חיילים פה".
אחרי שהוא מסיים יש איזה שנייה וחצי שקט, שנראות יותר. זה לא היה ספיץ' כל כך קצר כמו שעמיחי הודיע לפני. וגם אחרי שנגמר, את המילים מחליפות מחשבות.
תכף חמש. דרך סורגי רכב הדויד הממוגן, המיטלטל באיטיות במעלה הר ברכה, אור השחר עוד לא בכיוון של להפציע. תחתינו, כמו מעטרים בנקודות זוהרות את מרבד החושך, אורות שכם.
קשה היה לישון הלילה. הקור הסתנן דרך שק השינה והכה עם נבוט. וגם המילים של ידידיה הכו. אני מרחם, ככה אמר. מרחם על מי שבבית וצורך את החדשות, המריבות. ואילו אנחנו פה, מנותקים.
האנחנו שפה עכשיו בדרך לנאבלס, שכם בערבית. אני בדויד של מח"ט שומרון אל"ם שמעון סיסו. תפילת מואזין רחוקה, הפג'ר, סודקת שמי לילה כהים, מבולבלים. ואז נביחות כלבים. אבל עכשיו, בדויד, רק פקודות קשר נשמעות. כאן קודקוד, רשאי תנועה, כאלה.
זה מבצע חטיבתי. עשרות רבות של כלים פושטים על הקסבה וסביבותיה, במבצע מעצר מבוקשים ותפיסות אמל"ח. זו הפעם הראשונה בשנים האחרונות שעיתונאי מצטרף למבצע כזה בקסבה. מקום שמהווה לעיתים מפלט לחוליות טרור, ובעבר היווה מוקד לפעילות של "גוב האריות".
הקסבה, מתאר אל"ם סיסו, שמאז מונה למח"ט פועל להעצמת חופש הפעולה במרחב, היא סוג של סמל. "סמל של התנגדות. של מבצר. של משהו לא חדיר. של יכולת לעשות פיגועים ואף אחד לא יתפוס אותך.
"ברוב הקסבה מתגוררים פלסטינים לא מעורבים", הוא מוסיף, "רבים מהמחבלים שבורחים אליה לא גרים בה. הם מרגישים שם בנוח. אנחנו רוצים להעביר מסר שזה כבר לא עיר מקלט. אין לאן לברוח".
הדויד מטפס מדרום לצפון, מהר ברכה לגריזים, ואז שכונת ראס אל־עין. קשיש מקומי, שהקדים להתעורר ויושב בפתח חנות עם קפה ביד, עוקב בתימהון אחרי שיירת הפשיטה הצבאית.
צרורות נשמעים. "מישהו ביצע ירי במרחב", בקשר שואלים. ותכף בומים. זריקות אבנים. בוקר טוב שכם.
סיסו מעדכן על מעצר שני מבוקשים במכת הפתיחה. אחד שירה בעבר אל עבר הכוח, ואחר שתיכנן פיגוע.
ועכשיו, אחרי שהדויד עצר, ואחרי הליכה, אנחנו בקסבה. מתפתלים בין פניות צפופות. אלף עיניים מופנות לאלף כיוונים. הלוחמים שכאן כבר חוו היתקלויות ממרחק קצר בסמטאות הללו.
אל־יסמינה, ככה נקראת השכונה. הלוחמים מורידים פלקט גדול, התלוי בראש אחת מקשתות האבן, ובו תמונת מחבל המזוהה עם חמאס, שחוסל לפני חצי שנה בניסיון פיגוע ליד שכונת השומרונים. כמה מטרים משם הם דופקים עכשיו על דלת מבוקש. "איפתח אל־באב", צועקים.
באותו זמן המג"ד ידידיה נזכר בפעילות בכפר סמוך, שבמהלכה אחד המילואימניקים נתקל באנדרטה לזכר המחבל שרצח את אחיו. "הוא ביקש אישור להרוס את האנדרטה ולא קיבל", הוא מתאר.
הדלת לא נפתחת. הלוחמים של ידידיה מוציאים מסור חשמלי, מכים עם פטישים. תוך כדי ניסיונות הפריצה, רועי, אחד המ"פיים, נזכר בימים שלפני המלחמה. ביום־יום הוא רואה חשבון.
לא עבודה עם דופק גבוה כמו פה, אני זורק. "חוץ מישיבות דירקטוריון", המ"פ רועי מתקן, "אבל כן, זה שונה מהמשרדים בשרונה בתל־אביב".
בינתיים יש התפתחות. פחות ממאה מטר מאיתנו, בבית קפה מקומי, מתגלים מטעני צינור. אנחנו ממהרים לשם.
באחד הארונות, במה שנראה כמו מטבח, ליד ערימת נרגילות וחבילות סוכר, הוסלקו שני מטענים. החבלן שלידי רוכן אליהם. ותכף, כשהכוח ישמיד את המטענים, פיצוץ יזעזע את הקסבה. ציפורים יעופו בבהלה מעל מבני האבן העתיקים. מאי שם קריאת תרנגול תישמע, ואנחנו נחזור לכלים.
קצת אחר כך, כשהדויד יטלטל בחזרה לכיוון הבסיס, המח"ט סיסו יספר קצת על עצמו. בעבר פיקד על סיירת גולני, והיה סמג"ד 51; אותו גדוד גולני שהיה בשיא הלחימה ב־7 באוקטובר ובעזה וספג לא מעט אבידות. רבים סיסו הכיר. "אני לא יכול לספור אפילו כמה", יאמר. ויתאר איך באותה שבת ארורה נקרע בין עולמות. אם לרדת דרומה ללחימה או להיערך עם הכוחות שפה לאפשרות הרחבת המערכה.
כשאשאל אם לא היה מעדיף להיות עכשיו עם הגולנצ'יקים בעזה, ישיב בחיוב. "במיוחד כשיש לך המון חברים שנפגעים שם", יסביר, "אבל אני מבין שזה הזמן שלי לעשות פה את הכי טוב. זו השליחות שלי בנקודת הזמן הזו".
בינתיים, בנקודת הזמן הזו, אור יום מלא. שכם על הרגליים. אנחנו חולפים דרך כיכר השהידים. הניתוק מהעיר, בשיירת כלים צבאיים, כשאלמנט ההפתעה אבד, הוא רגע מאתגר. בצידי הדרכים סקרנים. עומדים, מסתכלים. יש שמצלמים. ובקשר: התקהלויות, מטענים. וגם כאן, מולנו מבעירים צמיג, והנה שם אבנים.
יציאה חלקה, בצה"ל קוראים לזה.
אפשר להתחיל לסכם. חוץ מהעניין של הקסבה, זאת הייתה הזדמנות לבדוק לחימה בתנאי שטח בנוי ובתנאי כליה אחת.
ובאמת, הכל התנהל תקין.
אף אחד לא עשה פרצוף, תפס את המקום שבו הייתה פעם כליה, התפתל. המג"ד ידידיה הוביל את הכוח בסמטאות, מזנק עם הנשק מפינה לפינה; עמיחי, זה עם הספיץ', שוב מילא באופן מלא וחד־צדדי את חלקו בחוזה עם המדינה, פגש מטענים וירי ומה לא.
זה מזכיר לי מילואימניק אחר עם כליה אחת, שלא נמצא פה. במפגש הקודם עם לוחמי גדוד 967 השתתף יהודה רבינוביץ', תושב שלומית שבעוטף עזה. רבינוביץ' נפצע בקרבות 7 באוקטובר.
בעוד כמה ימים, כשנשוחח, הוא יספר על אותו בוקר: על איך חבריו והוא הוקפצו אל מושב פרי גן שאליו חדרו מחבלים; ועל הקרב שניהלו עם פיג'מות ושכפ"צים בחצרות, ומאחורי שיחים; ועל הכדור שחטף מתחת לקרסול, ושאחריו זחל לאחת הגינות, שם שכב כמעט שעתיים עד שחולץ במסוק; ועל הארבעה משלומית שנפלו בקרבות, ראובן שישפורטיש, אביעד כהן, בכור סוויד ואוריאל ביבי; ועל בארי בצלאל, בנו השביעי שנולד לאחרונה, וששמו כולל אותיות משמות הארבעה.
"אנחנו יודעים ששמנו לו הרבה משקל על הכתפיים, אבל מאמינים בו וסומכים עליו", רבינוביץ' יאמר. "טוב שהייתי שם, טוב שהיינו כולם. זה לא היה לשווא. הצלחנו להציל הרבה אנשים", יסכם ויוסיף, כאילו ברמה האישית, שלתרום כליה שניה הרי אי־אפשר, אז אולי התאפשר לו להציל חיים בדרך הזו.
מה שמחזיר אותנו לידידיה, שאוכל עכשיו פרילי בבסיס. נהנה ממנוחת המג"ד שאחרי המבצע. שמש שקרנית ברמות פתולוגיות מטפסת מעלינו. מקררת את שכם ואותנו במידה שווה.
בלילה, כשישבנו, ידידיה סיפר על אלו שקיבלו מהמילואימניקים שלו וממנו תרומת כליות. באחד הערבים של חנוכה הם באו יחד, הנתרמים, להדליק איתם נרות חג במוצב; ומדי פעם מסמסים אליהם, בקטנה, רק כדי לוודא שהם בסדר, שומרים על עצמם. בכל זאת נוצר פה קשר דם, וכליות, וערבות הדדית.
תגיד, אני שואל, כליה אחת מספיקה לקסבה של שכם. "מספיקה גם לעזה ולבנון", ידידיה משיב. ואז, לפני שחוזר לפרילי, תוהה: מעניין איפה ניפגש בפעם הבאה.
