נתניהו מבין בדיוק מה הוא עושה. וזה הופך את הבעיה לחמורה הרבה יותר. הוא מסרב לדון ביום שאחרי. הוא חוזר על הטעויות של היום שלפני. הוא תומך בהזרמה ללא הגבלה של סיוע הומניטרי. משאיות האספקה מגיעות, גם בצפון הרצועה, לידי אנשי חמאס. הם משתלטים עליהן גם לצורכיהם וגם מוכרים את המוצרים שנכנסו דרך ישראל במחירים מופקעים. לנגד עינינו הולך ונוצר היום שאחרי. נתניהו הוביל את הקונספציה של חיזוק חמאס עד 7 באוקטובר. לשם הוא חוזר?
למה זה קורה? "כנס הטרנספר" שהתקיים ביום ראשון מבהיר שיש בעל בית למדינה. וזה לא נתניהו. כאשר שרים וחברי כנסת מהליכוד מפזזים ומכרכרים סביב איתמר בן גביר, נתניהו יודע שהוא לא מוביל ולא מנווט. הוא נגרר. והמדיניות שלו מסכנת את תמיכת הקהילה הבינלאומית, דווקא כשהעולם לא נגדנו. בוודאי לא כולו. כך, למשל, נשיאת הפרלמנט האירופי, רוברטה מצולה, נשאה גם השבוע את אחד הנאומים הכי פרו־ישראליים לאחר 7 באוקטובר. זה היה נאום נגד הטרור ונגד חמאס ובעד זכותה של ישראל להגן על עצמה. אלה לא רק דיבורים. פרלמנט האיחוד האירופי החליט ימים אחדים לפני כן שיש צורך בהפסקת אש, אבל בשני תנאים: "שחרור החטופים ופירוק ארגון הטרור חמאס". בנוסף, הוחלט על "משטר סנקציות" נגד חמאס, שכולל הגבלות על שורה של אישים, ובצעד מפתיע, החליט האיחוד גם על שליחת צי ספינות כדי לשמור על נתיב הסחר בים האדום. שגריר ישראל לאיחוד, חיים רגב, חושב שמדובר בהישג לישראל.
אבל נתניהו חי בצילו של "כנס הטרנספר". כניעה שלו לבן גביר, גם בעניין עסקת החטופים, גם בעניין השליטה ברצועה, תוביל את ישראל למשבר גם מול הממשל האמריקאי וגם מול האיחוד האירופי. זה לא יהיה ניצחון של בן גביר. זה יהיה ניצחון של חמאס ותבוסה של ישראל. אסור שזה יקרה.
סנדוויץ' האמת
כישלונות גדולים יוצרים שקרים גדולים. זה קרה, למשל, בעקבות פיגועי 11 בספטמבר בארה"ב. התגובה המיידית הייתה: לא יכול להיות. הרי אנחנו כל כך חזקים, והמודיעין שלנו יודע הכל. כך שזה לא קרה בגלל כשל שלנו, אלא בגלל אויב פנימי ששיתף פעולה עם אויב חיצוני. הקונספירציות המובילות היו שאלה היהודים, או ישראל, או המוסד.
עכשיו זה הכישלון של 7 באוקטובר. והתגובה דומה: לא יכול להיות, אנחנו חזקים, המודיעין שלנו יודע הכל. כך שמהר מאוד יש מי שמגיע למסקנה שמדובר בשת"פ מבית. באנטישמיות הקלאסית, הישנה כחדשה, היהודים אשמים. עכשיו אלה "השמאלנים". הם אולי שמאלנים. אבל הם פטריוטים. הם ציונים. כל זה לא חשוב. יש צורך באויב.
מה שעשתה ח"כ טלי גוטליב הוא העתק מדויק של המודל האנטישמי. מבחינתה, לא יכול להיות שהמנהיג הדגול שלה כשל. אז מה עושים? מחברים את המחאה לחמאס. לא פחות. כשהכיוון הזה התחיל, מיד לאחר 7 באוקטובר, האשימו את המחאה רק בהחלשה. לא בשיתוף פעולה. השלב הבא היה בטענה המופקרת ש"גורמי ביטחון רצו לתת לחמאס ניצחון קטן, שיכשיל את נתניהו, אבל חמאס השיג ניצחון ענק". לגוטליב זה לא הספיק. היא רצתה את המודל האנטישמי על מלא. לטענתה, מדובר בקשר של ממש בין גורם בכיר בשב"כ לבין יחיא סינוואר. לא פחות.
הבעיה היא ששקרים מנצחים. במחקר מ־2018 נמצא ששקרים בטוויטר זוכים ל־70 אחוז יותר ריטוויטים. דווקא ההפרכה הנשנית רק מחזקת את השקרים. פרופ' ג'ורג' לייקוף הציע להילחם בשקרים בגישת "סנדוויץ' האמת": קודם כל לומר את האמת. אחר כך להזכיר בקצרה את השקר שראוי להפרכה. ואח"כ לחזור שוב על עובדות האמת. כך שקודם כל צריך לומר: גוטליב משקרת. פעילי המחאה הם פטריוטים שהתגייסו למלחמה שכם אחד עם מתנחלים ומצביעי ליכוד. ורק אז להזכיר את השקר של גוטליב, כדי לחזור שוב לעובדות האמת.
השקר של גוטליב כבר הופץ. יש לו קונים. אחדים מהם שמעתי במו אוזניי. אבל אסור להרים ידיים. אנחנו צריכים להיאבק בשקרים, ובעיקר, לדעת איך נלחמים בהם, כדי לא לחזק אותם.
שקר, מצלמים
אין־ספור ראיות וציטוטים מוכיחים שנתניהו רצה את חמאס חזק, גם כשאחרים התנגדו לכך. תזכורת קטנה: "תשלום דמי השתיקה לחמאס ומזוודות כסף הם לא אסטרטגיה... היעד הוא פירוז הרצועה", אמרה לבני ב־2018. וליברמן ניסח מסמך שהזהיר בדיוק ממה שחמאס עמד לעולל, ועזב את הממשלה בגלל אותה אסטרטגיה. מנגד נתניהו טען, למשל, בישיבת סיעת הליכוד ב־2019, "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס", והוסיפו על כך דובריו עוד שלל התבטאויות. אבל השבוע התראיין רה"מ לעיתונאי הבריטי דאגלס מאריי, ויצא בהכרזה מדהימה: "זה לא אני. אני התרעתי". לשמוע ולא להאמין. יש חשש שנתניהו מבין משהו בלימודי הפקולטה לשקרים. הוא יודע שלעזאזל העובדות. בסוף יאמינו לו.
ג'יהאג
מלכתחילה היה ברור שהחלטת הביניים של ביהמ"ש הבינ"ל לצדק היא חלק מהמערכה נגד ישראל. נכון, רוב העימותים המדממים הם בעולם החשוך. נכון ש־90 אחוז מההתקפות הרצחניות של הג'יהאד, על שלוחותיו, הן בארצות מוסלמיות, וקרוב ל־95 אחוז מהקורבנות הם מוסלמים. וזה הפרדוקס. המערכה נגד ישראל רק מדרבנת את הג'יהאד, שמגדיל את הפגיעה בעיקר במוסלמים.
אבל מדי פעם גם מדינות העולם החופשי נאלצות להיאבק בג'יהאד. היו לנו שני עשורים של מלחמה בטרור. כ־70 אחוז מההרוגים היו חפים מפשע, כי זה מה שקורה כשהטרור, וחמאס בתוכו, הופך נשים, ילדים וקשישים למגן אנושי. בעקבות התביעה של דרום־אפריקה זוכה הג'יהאד לחיזוק נוסף. בעוד מדינות העולם החופשי מחויבות לדין הבינלאומי, הוא ותומכיו לא מחויבים לו כלל.
דווקא חוות הדעת של השופטת ג'וליה סבוטינדה מאוגנדה, שנותרה במיעוט, הייתה העניינית והמדויקת ביותר. מדובר בסכסוך פוליטי, קבעה, ואין דבר בראיות שסופקו שמצביע על ג'נוסייד, לא מצד המעשה ולא מצד הכוונה. הפנייה לבית המשפט, היא מבהירה, היא שימוש לא ראוי בכלי המשפטי. איך אפשר לייחס כוונה לג'נוסייד כשישראל הגיבה להתקפה רצחנית, וכשהודיעה מראש לאזרחים לפנות מתחמים שצה"ל עמד לפעול בהם. היא לא מתכחשת לסבל, אלא שבניגוד לרוב חבריה להרכב, יש לה אומץ להפנות את האצבע המאשימה כלפי חמאס.
אבל העולם החופשי, כהרגלו, בשם ה"ההגנה על זכויות אדם", מתעקש לתקוע גול עצמי. הוא לא פוגע רק בישראל. הוא מעודד את הטרור. הוא פוגע בעצמו.
