אראל סג"ל פתח את הרצועה היומית שלו אמש עם מונולוג מעניין על תרבות ה"עכשיו!" בשיח הישראלי (בעקבות טור של קלמן ליבסקינד ב"מעריב"). אמנם היה משעשע לראות אותו מטיף בלהט נגד אינפנטיליוּת בסגנונו הילדותי - אחת ההשלכות הייתה קושי לבטא את המילה "אינפנטילי" - אבל המהות מעוררת מחשבה: השילוב בין שורשי התנועה הציונית, השינויים הטכנולוגיים ועליית הפופוליזם הפכו את ה"עכשיו!" לציווי שמסרס התמודדות רצינית עם מציאות מורכבת.
ומכיוון שהרעיון ראוי לעיון וסג"ל הבהיר ביושר שהתופעה קיימת בשמאל ובימין, כדאי לבחון באמצעותו את הערוץ שסג"ל מכיר היטב והמילה "עכשיו" אף מככבת בשמו. למשל, דמויות רבות בערוץ מעודדות בהתלהבות את הניסיונות למנוע את כניסת משאיות הסיוע לעזה. כמעט בכל שעה ביום ובלילה מתקיימת מסביב לשולחן תחרות גידופים נגד הכנסת הציוד וגם נגד מאמצי פיזור ההפגנות על ידי הצבא והמשטרה (באורח פלא, הממשלה יוצאת יחסית בזול). טיפול שכזה בסוגיה סבוכה, רגישה ובעלת השלכות רבות (מדיפלומטיה ועד בריאות הלוחמים) היא לא סתם "עכשיו!" אלא "עכשיו!" בריבוע.
אבל סג"ל כיוון לנושא בוער וסוער אפילו יותר: הדיווחים על הסכם חדש להשבת חטופים וחטופות. פתאום, כשממשלת הימין־על־מלא, שהוקמה בזכות קמפיין שכולו הבטחות מסוג "עכשיו!" (בביטחון, בכלכלה, ב"משילות") נמצאת על סף משבר, עולה הגעגוע לנשימות עמוקות ולאורך רוח. אלא שגם באגף שכביכול אומר לא "עכשיו!" יש הרבה מאוד "עכשיו!" נגדי, במטרה לחזק את ההתנגדות להסכם, למרות שפרטיו האמיתיים לא ממש ידועים והכל מבוסס על דיווחים יד שלישית, רביעית וחמישית.
יעקב ברדוגו, לדוגמה, זעם ש"צה"ל לא מפעיל את הלחץ על רפיח" ואף טען ש"הצבא קיבל פקודה ולפי דעתי ממסמס אותה". סג"ל, לא בדיוק אחד עם אלרגיה לקונספירציות, נראה מופתע וביקש להבהיר ששמע נכון. הוא גילה שאצל ה"פרשן" והמקורב לראש הממשלה, כרגיל, שטח משוחרר לא מוחזר, כלומר לא רק שברדוגו רוצה "עכשיו!" לרפיח: לשיטתו זה לא קורה בגלל פוטש של מערכת הביטחון נגד ממשלה נבחרת. בקטנה.
בכלל, הברית שכרת ערוץ 14 עם ז'אנר הקונספירציה היא גם סוג של "עכשיו!": התשוקה למצוא מזימות בכל התרחשות היא דרכם של אנשים מבוגרים לפצות על התסכול כשהם מבינים שהעולם בנוי גם ממגבלות, פשרות וצירופי מקרים. לברדוגו משתלם ונוח לנופף בעטו כשהוא מתאר קשר מפותל ונטול ראיות בין הבית הלבן, המחנה הממלכתי וצה"ל (לא ברור איך החמיץ את חלקה של היועצת המשפטית לממשלה): רק ככה הוא יכול להחזיק עבור פטרונו את המקל משני הצדדים של ה"עכשיו!"
בקטנה
"גיבורים" של קשת, שבה נסלי ברדה מראיינת אנשים שביצעו פעולות הרואיות ב־ 7 באוקטובר, היא רעיון מוצלח ואפקטיבי ברוח התקופה: סיפור עוצר נשימה, גברים ונשים שראוי לקרוא על שמם כיכרות ואפילו הפאתוס המוכר של ברדה סביר. ודווקא בגלל שזוהי דוגמה לטלוויזיה פטריוטית טובה, באמת שאין צורך באילוסטרציות משוחקות רע וגם לא בשאלות תמוהות. אמש, למשל, ברדה שאלה את רס"ן פאוז חוסיין, שנפצע קשה בקרב על קיבוץ חולית: "אתה טסת... מעילבון בצפון כדי להגן על הקיבוצניקים בדרום. אתה חושב, מאמין, שהם היו עושים את אותו הדבר בשבילך?" יש הרבה סיבות לשאול גיבור ישראל ממוצא בדואי על גזענות ואפליה. איכשהו, ברדה הצליחה לבחור בדרך הכי עקומה ומקוממת.
