מעל לתריסר בכירים – שרים, קצינים ופקידים – התכנסו השבוע במשרד ראש הממשלה בקריה בת"א למה שהוגדר כ"דיון על תקציב הביטחון". השר יואב גלנט הציג את הדרישה לתוספת רב־שנתית להתעצמות צה"ל של 25 מיליארד שקל בשנה, ומשרד האוצר הזדעזע כביכול מהסכום. כביכול, כי תוספת כזו תואמת (פחות או יותר) את הערכות האוצר ונכללה בהצעת התקציב המתוקנת ל־2024. בישיבות הממושכות בלט התיעוב: שר הביטחון מתעב את שר האוצר, שר האוצר מתעב את שר הביטחון וראש ממשלה מתעב את שניהם באותה המידה. עשרות מיליארדי שקלים התעופפו באוויר הדחוס כפתיתי שלג בלי לנחות על נייר עבודה מוסכם. כל צד הבין משהו אחר, וההכרעה הסופית הועברה לנתניהו כאילו יש בידיו הכלים להחליט. אין בידו. עוד נושא שנותר לוט בערפל: הקמת ועדה ציבורית שתוסמך להציע תוואי רב־שנתי לתקציב הביטחון ותלווה את יישומו. ייתכן שתוקם, ייתכן שלא וייתכן שתהיה רק ועדת קישוט לאחר ההצגה.
משתתפי הדיון התפזרו למשרדיהם ומטותיהם בתחושת מועקה מובנת. פרופ' מנואל טרכטנברג, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי והנודע בכלכלני ישראל, מאוכזב ומודאג. "הדיונים בקריה", הוא אומר, "מעידים בבירור על כך שהמיקוח בין משרדי האוצר והביטחון מתנהל כמו בזאר טורקי. זהו פתח לקבלת החלטות נחפזות ולא מקצועיות לשנים ארוכות קדימה. את התוספת הרב־שנתית לתקציב הביטחון צריכה לקבוע ועדה ציבורית מכובדת, מורכבת מכלכלנים, מומחי ביטחון, אנשי צבא ופקידי מדינה בכירים בעבר ובהווה. בעלת סמכויות שתתבקש לא רק להציע את תוואי הוצאות הביטחון אלא גם ללוות את ההוצאה לפועל של מסקנותיה והמלצותיה".
למה ועדה? מה רע בשיטת המיקוח העכשווית? בזאר טורקי זה אחלה, לא?
"אתן לך דוגמה מהשבוע האחרון. נמסר בו על עסקת צבאית גדולה בין ישראל לארה"ב לרכישת טייסת נוספת של מטוסי F-35, שיגיעו לארץ לכל המוקדם בעוד שבע־שמונה שנים. ואנחנו במכון למחקרי ביטחון לאומי שואלים: מה פתאום לקנות כעת עוד מטוסים אמריקאיים כאשר הדגש בקרבות אוויר עובר בבירור למסוקי קרב, מיירטי טילים ורקטות וכלי טייס בלתי־מאוישים מתקדמים? האם זהו באמת הסעיף הנכון בתוכנית ההתעצמות של צה"ל?"
אולי ליצרניות המטוסים נשארו עודפים.
"אולי. הנקודה שאני מבקש להבליט היא הצורך בשיתוף כלכלנים ומומחים חיצוניים בהכרעות כספיות־ביטחוניות אסטרטגיות שעלותן ענקית. השיקול הכלכלי לא צריך להיות קובע, הוא כן צריך להיות משפיע. אם אתה חושב במונחים צבאיים נטו, אף פעם לא יהיו לך מספיק משאבים. ניפוח ללא גבול של תקציב ביטחון יוצר גם אשליה מסוכנת לפיה אנחנו פטורים מיוזמות מדיניות; הכוח הצבאי יענה על הכל. הוא לא. אל לנו לשכוח שהמחדל של 7 באוקטובר לא נגרם על ידי ריסון בהוצאות הביטחון".
פרופ' טרכטנברג לא חיכה לפשרות ביטחון־אוצר ולא להצבעות בכנסת. במסגרת עבודה רחבה על תקציב המדינה, הנעשית בשותפות עם צוות של המכון הישראלי לדמוקרטיה בראשות הנגידה לשעבר פרופ' קרנית פלוג, הוא מינה קבוצת חוקרים־מומחים לגיבוש התוואי של תקציב הביטחון לשנים הקרובות. המסקנות וההמלצות שלהם מציירות תמונה תקציבית קשה. גם בהיעדר חזיתות נוספות, בארבע שנים צפוי סך כל הוצאות הביטחון של ישראל – כולל תקציבים שוטפים, סיוע אמריקאי, רכש וחימוש טכנולוגי מתקדם, גידול משמעותי בצבא היבשה, הרחבת גיוסים לצבא הקבע והקמת יחידה מיוחדת להתערבות מהירה – להסתכם ביותר מ־550 מיליארד שקל. מעל לחצי טריליון שקל (!).
"זה השיא", אומר טרכטנברג. "מ־2026 ממשלת ישראל חייבת להתחיל להעביר משאבים מהביטחון לכלכלה, משימושים צבאיים לאזרחים. רק כך נוכל לחזור למסלול של צמיחה כלכלית מהירה שבזכותה המשק מסוגל לעמוד במימון המלחמה והשלכותיה. אלמלא צמחנו וגדלנו, העומס הביטחוני הנוכחי עשוי היה לשבור את גב הכלכלה, כפי ששבר אותה בשנים שלאחר מלחמת יום כיפור".
ובכל זאת, עלויות המלחמה לפי החישובים שלכם יכבידו מאוד על הממשלה ועל כיס האזרחים.
"נכון. השנה ובשנה הבאה נצטרך להקציב לביטחון כ־6% עד 6.5% ממשאבינו הלאומיים העצמיים. שיעור כמעט כפול מ־2022. נטל כבד שאם חלילה יימשך מעבר ל־2025 דברים רבים ייפגעו והצמיחה תיבלם, מה שיקשה גם על העמידה ביעדי הביטחון. זהו מעגל מסוכן שאסור לנו להיסחף לתוכו. לכן עלינו לאמץ מחדש את ההמלצה העיקרית של הוועדה הציבורית מ־2007 לתקציב הביטחון בראשות המנכ"ל לשעבר של משרד האוצר, דוד ברודט, לפיה שיעור הגידול הרב־שנתי בביטחון מוכרח להיות נמוך משיעור הצמיחה של המשק כולו".
"ההצלחה הכלכלית יוצאת הדופן של ישראל קשורה קשר אמיץ להורדה מתמשכת של משקל הביטחון בעוגת התוצר המקומי. שער בנפשך", מסביר טרכטנברג, "שהיינו נדרשים כעת להקציב אותם סכומים לביטחון כפי שאנחנו מקציבים אבל המשק היה קטן בעשירית ממה שהוא בפועל. היינו נזקקים לסיוע צבאי אמריקאי בממדי ענק, על כל המשתמע מכך".
תקציב חסר אחריות
על הצעת התקציב ל־2024 כפי שאושרה בממשלה, ועדיין לא הובאה לאישור הכנסת, אין לפרופ' טרכטנברג מילים טובות או מרגיעות: "זו הצעת תקציב חסרת אחריות שכבר לא רלוונטית. לצד התוספות להתעצמות צה"ל אושרו באחרונה גם הטבות – מוצדקות כשלעצמן – למשרתי המילואים ואושרו הרחבות סיוע לנפגעי מלחמה. מדובר במיליארדי שקלים שיצטרפו לצד ההוצאות בתקציב".
האם הגירעון בתקציב שיוגש לבסוף לאישור הכנסת יגיע ל־7.5% מהתוצר, ולא ל־6.6% שהוצגו בדיוני התקציב בממשלה?
"הגירעון אכן יהיה גבוה משמעותית מהתחזיות הראשוניות, מינימום 7.5% מהתוצר. גם היחס בין החוב הציבורי לתוצר עלול לקפוץ השנה מעל התחזיות. אך לא זה מה שמדיר שינה מעיניי. האיתנות והחוסן של הכלכלה והחברה שלנו ייבחנו, גם על ידי הסוכנויות לדירוג אשראי, לא רק בגידול זמני בתקציבי הביטחון, אלא בעיקר במענה לשאלה לאן הולך הכסף שלא הולך לביטחון. וכאן הרכב התקציב וסדר העדיפויות שלו מעוותים מהיסוד. אין בו מענה לצורכי החברה האזרחית, אין בו מנועי צמיחה, אין עידוד לתעסוקה של חרדים ואין השקעות ציבוריות בתשתיות. ושר האוצר עוד מתאמץ להכליל בבסיסו את הבוחטה הסקטוריאלית, את המיליארדים של הכספים הקואליציוניים, ובכך להפוך אותם לרכיב תקציבי קבוע שיגדל אוטומטית משנה לשנה. במקום תוכנית רב־שנתית לצה"ל מתעסקים בתוכנית רב־שנתית לשימור הקואליציה".
רוב עלויות המלחמה ימומנו בתקציב זה על ידי הגדלת החוב הממשלתי, כלומר יגולגלו על הדור הצעיר שיידרש לשאת בנטל. למה לא לעלות כבר עכשיו את המסים, לממן באמצעותם את המלחמה ולהשאיר שולחן יותר נקי?
"הממשלה הזו לא תוכל להכביד את נטל המס מפני שהציבור לא נותן גרוש של אמון בה. כשאין אמון בשרים ובמיוחד לא בראש הממשלה ובשר האוצר, וכאשר מיליארדי שקלים משרתים קבוצות אינטרסים וקהלי מצביעים ולא את צורכי המדינה כולה, העלאות מסים ייתקלו במחאה חברתית סוערת העלולה להגיע לכדי סירוב לשלם אותם".
"המעמד העובד והלוחם", מזהיר טרכטנברג, שעמד בראש הוועדה הציבורית לגיבוש מדיניות כלכלית בתקופת המחאה החברתית בקיץ 2011, "יסרב לשאת על גבו את המגזרים שלא עובדים ולא לוחמים".
