ראש המוסד דדי ברנע חזר מהמפגש בפריז עם בשורה: יש מסגרת לעסקה. אפשר להתחיל להתדיין על הפרטים. הבעיה היא מנופי הלחץ: לא ברור אם קטאר, מצרים, חמאס־חוץ והלחץ הצבאי בשטח מסוגלים לאלץ את סינוואר להגיע להסכם. הוא לא אמר את מה שיודע כל מי שמעורב במגעים: לבד מסינוואר יש עוד שחקן על המגרש שלא שש להגיע לעסקה. נתניהו מנהל מערכה מורכבת: המטרה היא לסכל את העסקה בלי שמישהו יוכל להאשים אותו בסיכול העסקה. הוא לא מוכן לשלם את מחיר העסקה ולא מוכן לשלם את מחיר הטרפוד שלה.
סינוואר הוא פיל אחד בחדר; נתניהו פיל שני; הפיל השלישי הוא הממשל האמריקאי. מרוב פילים קשה לראות לאן הולכת המלחמה.
הפיל הגדול, הכבד, הוא ממשל ביידן. אירועי 7 באוקטובר הולידו בוושינגטון מסקנות שונות לגמרי מאלה שנולדו בקריה בתל־אביב. החולשה שגילה צה"ל בבוקר ההוא והתלות המוחלטת שלו באספקת חירום אמריקאית הובילו למסקנה שישראל לא יכולה לדאוג לעצמה לבד. ההימנעות העקבית של נתניהו מהחלטות חיזקה את המסקנה הזאת. ידידיה האמריקאים חייבים להחליט במקומה, בשבילה.
המבחן הראשון היה ב־11 באוקטובר, ארבעה ימים לאחר תחילת המלחמה. גלנט וראשי זרועות הביטחון הגישו תוכנית לתקיפה בלבנון. ביידן הטיל וטו. כמנהיג אחראי הוא צייד את התכתיב שלו בהרבה יותר ממילים: הוא נערך עם שתי נושאות מטוסים מול חופי לבנון כהרתעה נגד פעולה יזומה מצד איראן; הרכבת האווירית לישראל פעלה בכל הקצב, וישראל זכתה לגיבוי אמריקאי מלא בזירה הבינלאומית. ביידן ערך כאן ביקור הזדהות מרשים והוכיח שהוא מוכן לשלם מחיר פוליטי בגלל תמיכתו בישראל.
ואז ניגש הממשל לתוכנית הגדולה. את עקרונותיה הקורא יודע: היא נדונה בשבועות האחרונים בהרחבה במקומות שונים וגם בעמודים אלה. בתמצית, היא מבקשת להפוך את אסון 7 באוקטובר לקרש קפיצה לשינוי כללי המשחק במזרח־התיכון. מול ציר איראן־רוסיה־סוריה־חות'ים־חיזבאללה־חמאס יקום ציר נגדי, בהנהגת אמריקה, עם סעודיה, ישראל, כל המדינות הסוניות ורשות פלסטינית מחודשת, בדרך למדינה. שני אלמנטים חשובים נוספו תוך כדי תנועה: הראשון, חשיבות עסקת החטופים כמנוף להכנסת ישראל לתלם, למה ששרון נהג לקרוא "הקוראלס"; השני, הכנסת ממד צבאי ישיר לעימות בין ארצות־הברית לאיראן.
נתניהו נאבק לא רק על המחיר שהוא נדרש לשלם בעסקת החטופים, אלא בעיקר על המחיר שיידרש לשלם אם וכאשר העסקה תתבצע. מדברים על מספר האסירים שישוחררו ועל איכותם ומסוכנותם. מדברים על השתלבות של חמאס בממשל פלסטיני עתידי. אלה מחירים לא פשוטים לביטחון המדינה. אבל את נתניהו מטריד גם, ואולי בעיקר, המחיר הפוליטי. ממשלתו בסכנה; הישרדותו בסכנה; המורשת שלו בסכנה.
התוכנית האמריקאית הגדולה צופנת, אם תתגשם, לא מעט ברכה לישראל. מה שנפתח בהסכם השלום עם מצרים וירדן ובהסכם אוסלו, וזכה לתנופה משמעותית בהסכמי אברהם, יושלם בהסכם הנורמליזציה עם סעודיה. לא פחות חשוב מזה, המאבק נגד הגרעין האיראני ייעשה בתמיכתה המלאה של ארצות־הברית. זה בניגוד לעצת אחיתופל שנתן נתניהו לטראמפ, שהובילה לפרישה אמריקאית מההסכם ולהפיכת איראן לאימפריה צבאית אזורית, על סף הגרעין, ובניגוד לחולשה שגילו כלפי איראן אובמה וביידן.
אפשר להבין מדוע נתניהו רואה בעיקר את המחירים. קשה יותר להשלים עם השקרים שהוא מפזר בכל הנאומים שלו והניסיונות שלו להוציא מהכלים את קטאר, את מצרים ואת אמריקה. מוטב היה שיאמר בגלוי: התוכניות האלה לא בשבילי.
כדי שעסקת החטופים, הצעד הראשון בתוכנית הגדולה, תתבצע, יידרש עיגול פינות. קראתי לזה ישראבלוף וחמאסבלוף: ישראל תשקר לעצמה שהמלחמה תתחדש וחמאס ישקר לעצמו שימשיך לשלוט בעזה. הדרך עוד ארוכה.
הצ'ופרים בדרך
ארבעה חודשים חלפו מאז תחילת המלחמה. בהשוואה ל־100 ויותר שנות עימות זהו זמן קצר; בהשוואה למלחמות קודמות זהו זמן ארוך עד מאוד. בנושא אחד יש בישראל קונצנזוס, מנשיא המדינה ועד אחרון הלוחמים: ב־7 באוקטובר התרחש כאן המחדל הצבאי החמור ביותר בתולדות המדינה. רשימת האחראים הפוטנציאליים ידועה. בינתיים, כל אחד מהם ממשיך בעבודתו כרגיל. חלק מהם מסומנים לקידום: לא ייאמן, אבל אלה העובדות.
היה היגיון מסוים בהמשך העבודה כרגיל, עם אותם קצינים, בחודש הראשון למלחמה ובחודש השני; אולי, בדוחק רב, בחודש השלישי והרביעי. עכשיו, כשצה"ל הוציא את רוב הכוחות שלו מעזה והותיר שם, לפי אחד הפרסומים, רק חטיבה לוחמת אחת, המשך השגרה הצבאית תמוה. לכאורה, המנגנון הצבאי חי את חייו כרגיל, עם אותם קצינים, אותם קידומים, אותם פז"מים. הצבא צועד על קידומיו. המחדל היה ואיננו.
קציני המודיעין, למשל. אל"ם א', קמ"ן פיקוד דרום, נמצא ברשימה המצומצמת של האחראים הפוטנציאליים למחדל 7 באוקטובר. הוא קיבל מצה"ל צ'ופר: להיות חניך במכללה לביטחון לאומי (מב"ל). לאחר שנתיים של לימודים על חשבון הצבא יקבל תואר שני מאוניברסיטת חיפה.
שניים מראשי הענפים במודיעין הפיקוד זכו גם הם בקידום. סא"ל נ' הוא ראש ענף פח"ע (פעילות חבלנית עוינת); סא"ל ע' היא ראש ענף יעדים. שני הענפים מעורבים ישירות בכל מה שלא קרה סביב המתקפה של חמאס ב־7 באוקטובר. סא"ל נ' קיבל קידום לתפקיד של קמ"ן אוגדת איו"ש; סא"ל ע' קיבלה קידום לתפקיד יוקרתי – קמ"נית אוגדה 162.
לא במפתיע, שגרת "הכל כרגיל" מקוממת קציני מילואים. הם באים לצבא מהשוק הפרטי, מעסקים שבהם יש מחיר למחדל, שכר ועונש. התסיסה הפנימית, גם בפיקוד, גם ביחידות הרלוונטיות, גדולה. אותם קצינים שאמורים היו להשיב עכשיו לשאלות קשות יושבים בדיונים זחוחי דעת, יהירים, מלאי כוח. מלחמות מזרימות אדרנלין. ההתלהבות היא לא רק נחלת הכוחות בשטח – היא גולשת גם לקצינים מאחור.
וכך, טונה החמאה שמונחת על ראשיהם של המעורבים במחדל הופכת לחומר שממנו עשויות מדליות. סא"ל א', קמ"ן אוגדת עזה, שפטר בלעג את הידיעות המודיעיניות על הפשיטה המתוכננת של חמאס, מדבר עכשיו בדיונים על הניצחון האדיר שהשגנו ב־7 באוקטובר. אבא שלו, קצין בכיר בדימוס, משווק את ההונאה העצמית הזאת בערוצי הרדיו והטלוויזיה.
אילו במחדלי 7 באוקטובר היו נהרגים חמישה ישראלים, עשרה ישראלים, סביר להניח שהמערכת הצבאית הייתה יודעת מה לעשות: קצינים היו עומדים לדין והולכים הביתה. הגודל הבלתי נתפס של האירוע מחולל שיתוק. במשל מעולם הבנקאות, אם אתה חייב 1,000 שקל, אתה בצרות; אם אתה חייב מיליון שקל – אתה חופשי ומאושר. הצרות הן של הבנק.
בירור שערכתי בצה"ל לימד שאכן, הקצינים זכו לכל הקידומים שהוזכרו. אבל – וזה משמעותי – ההחלטות התקבלו בקיץ, לפני המלחמה. מאז המלחמה הן תלויות ועומדות. כך גם לגבי ההמלצה לקדם את הקמ"ן הפיקודי למב"ל. אם אלוף פיקוד הדרום וראש אמ"ן, לאחר שישלימו את התחקירים שהם אמורים לעשות על מחדלי 7 באוקטובר, יחליטו לבטל את הקידומים – כך יהיה.
הקמ"ן הפיקודי א' ביקש להבהיר, בתשובה לשאלותיי, שהוא ממשיך לשרת כל עוד הצבא מעוניין בשירותו. אם התחקיר יקבע שכשל ב־7 באוקטובר, ילך הביתה.
התחקירים הפנימיים בצה"ל עדיין לא התחילו. הדרג הפוליטי מעכב את מינוי הצוות החיצוני בראשות שאול מופז שאמור לבדוק אותם.
מי שאמורים לקבל את ההחלטות – ראש אמ"ן, אלוף הפיקוד, הרמטכ"ל – נמצאים גם הם ברשימה הראשונה של האחראים הפוטנציאליים למחדל. אם יחליטו להעיף מישהו, תישאל השאלה, למה הוא ולא אתם. כולם תקועים יחד; כולם חסינים. אין פלא שהיוהרה חוזרת.
המשימה הקדושה
בקריית הממשלה בירושלים, במעלה הכביש לכנסת, מתקיימות שתי הפגנות. הפגנה אחת קוראת להדחת נתניהו. השלטים, משני צידי רחוב קפלן, ענקיים. חלק מהם קורא לשחרור החטופים; חלק להקדמת הבחירות. מפגינה אחת, שמגיעה לשם יום־יום מהיישוב לפיד בחבל מודיעין, מציגה בידיה שלט מתריס מול החלונות הסגורים של המכוניות. עוד מפגין אחד מצטרף אליה. יש נהגים שמרימים אגודל להזדהות, ויש שצועקים, בושה, בושה. רוב הנהגים מסִבּים מבט, רק לא להתחייב. שני מחסומי משטרה משם, הפגנה שנייה. ארבע נשים דתיות מתחת לאוהל. הן מייצגות ארגון בשם "אמהות הלוחמים". "ארגון אמהות הלוחמים מונה אלפי אמהות מכל חלקי העם והקשת הפוליטית", מבשר הפרוספקט. "אנחנו אוהבות את לוחמי צה"ל וגאות בילדינו הלוחמים ומודות על הזכות שנפלה בחלקם להגן על העם והמולדת".
האם הן הדודות של האגודה למען החייל? שרהל'ה שרון והפרחים לצה"ל? לא כל כך. הנוסח באנגלית, מצד שני של הדף, מבהיר את כוונת ההפגנה: "לאף אחד אין זכות לסכן את ילדינו מסיבה כלשהי שאיננה מבצעית", נכתב שם. "בוודאי לא כדי לפייס עמים שלא חולקים את האיומים הביטחוניים שלנו".
אחת הנשים ציידה אותי במדבקת פגוש. "חיי לוחמינו קודמים לחיי האויב ותומכיו", נאמר בה באותיות חומות גדולות. עכשיו הבנתי מה מטריד אותן ביום חורף קר: מספרי ההרוגים בעזה מאכזבים אותן. 30 אלף זה לא מספיק – צריך יותר, הרבה יותר. אפילו יחזקאלי אמר. אנחנו האמהות דורשות נקמה תנ"כית, הרג של כל תומך חמאס, גם ילד, גם אישה, גם קשיש. כן חמאס לא חמאס, העיקר להרוג, כי בינינו, במי הם תומכים אנחנו יודעים.
הן לא היו טלי גוטליב, עם הצרחות מעל הדוכן ותנועות הידיים הבלתי נשלטות. נשים בסדר, מן היישוב, כאלה שאנחנו שמחים לפנות להן את המושב שלנו באוטובוס.
סרט שהופק לרגל כנס הטרנספר מתעד סרטונים שצילמו חיילים ברצועת עזה. אחד הקטעים המדליקים הוא ריקוד קבוצתי במעגל, סטייל חתונה דתית. החיילים שרים באקסטזה את הטקסט הבא: "את משפחתי השארתי מאחור/ ועד הניצחון אנ'לא אחזור/ את המשפט שלנו מכירים/ אין בלתי מעורבים/ אין בלתי מעורבים".
חיילים בכל המלחמות, של אחרים ושלנו, שרים שירים ילדותיים ומשתטים בתוך העדר: זאת הדרך החיילית להתפרק מאירועי היום. ההבדל הוא שעכשיו כל שטות מתועדת, מופצת ברשתות ומוצגת כמשנה פוליטית, כציווי שנצרב בדם. אירועי 7 באוקטובר הכניסו את הישראלים לטראומה. אחת התוצאות המטרידות היא התבהמות הנורמות: אם הם חמאס, גם אנחנו חמאס. בן גביר הוא המודל.
ההתבהמות לא נעצרת באויב: אם דינם של בלתי מעורבים הוא מוות, זה גם דינם של החטופים. כמו הדין הבינלאומי, כמו הלחץ האמריקאי, כמו פקודות הצבא, כמו ערכי המוסר הישנים, גם הם מפריעים למשימה המשיחית, הקדושה, שלקחנו על עצמנו, למחות את זכר עמלק מתחת השמיים. אם נביא את הטיעון לכלל אבסורד, גם החטופים הם עמלק; גם המשפחות שלהם עמלק. מוות לכל, עד לניצחון.
מי שחותם לבד
עופר כסיף, חד"ש, הוא אחד האנשים הפחות אהודים בכנסת. לא מדובר רק בהשתייכות למפלגה הלא־נכונה. עובדה: דב חנין, שהיה החבר היהודי בסיעת חד"ש לפניו, היה אחד האנשים האהודים בבית. מתחת לאינטרסים המנוגדים, לשנאות, לתככים, לאגו, הכנסת היא מקום עבודה משותף. מי שאוכל לבד, מת לבד.
כסיף צירף את חתימתו לפטיציה שהאשימה את ישראל בהשמדת עם בעזה. הפטיציה לא הייתה ראויה לחתימה. הוא חתם בלי ליידע את ראש המפלגה שלו איימן עודה ואת ראש הסיעה שלו אחמד טיבי. עכשיו השניים עובדים קשה כדי למנוע את סילוקו מהכנסת.
על פי החוק, נדרשת תמיכה של 90 חברי כנסת כדי להדיח את אחד מחבריה. יוזמת ההדחה הייתה של עודד פורר מישראל ביתנו – במילה אחת, ליברמן. 85 חברי כנסת חתמו על הבקשה. לכאורה, עתידו של כסיף מונח על הקשקש. בפעם הראשונה בתולדותיה הכנסת עשויה להדיח חבר שנבחר לכהן בה כחוק.
כסיף הוא מטרה נוחה. הוא לא רק חבר בסיעה ערבית – הוא יהודי. איש לא יוכל להאשים את הרוב בכנסת בגזענות. אף על פי כן, ספק אם בהצבעה, בעוד שבועיים, יושג הרוב הנדרש. מי שיכריע יהיו החברים שייעדרו מהצבעה.
עודה נפגש עם ראש המחנה הממלכתי בני גנץ. אחד הנימוקים שהניח לפניו הוא שאם הכנסת תדיח את כסיף, ההכרעה תעבור לבית המשפט העליון. שונאי בית המשפט ירצו שהשופטים יצילו את כסיף. הם יטענו שהעליון נגוע בשמאלנות ובתאוות כוח. אפילו 90 אצבעות מתוך 120 לא מספיקות לו.
שנה שלמה נאבקתם למען הדמוקרטיה, אמר לגנץ. איך תרגישו אם תיתנו את תמיכתכם למהלך אנטי־דמוקרטי? הוא מעריך שגנץ ייתן חופש הצבעה לחברים בתת־סיעה שלו. התת־סיעה של גדעון סער תצביע בעד ההדחה: עתידה בימין.
טיבי נפגש עם משה גפני מיהדות התורה. גפני מבין את האיום שיוצר התקדים על חברי הסיעות הקטנות: היום חבר כנסת מחד"ש – מחר חבר כנסת חרדי. חוץ מזה, אין לו עניין לתת מתנה לליברמן. חלק מהחברים ייעדרו. זה נכון גם לגבי ש"ס והליכוד.
אחמד טיבי נפגש עם לפיד. רון כץ מיש עתיד הוא חבר ועדת האתיקה של הכנסת. לדברי טיבי, הוא מופעל על ידי עמיתו עידן רול. לרול יש חשבון ישן, לגמרי אישי, עם טיבי ועם סיעתו. "רוב התלונות נגדנו הוגשו על ידי יש עתיד", אומר טיבי. "הם חשבו שאם יתלוננו נגדנו, יקבלו יותר קולות בסקרים. בינתיים, המחנה הממלכתי עולה בסקרים, לא הם".
לפיד ייתן לחבריו חופש הצבעה. גם הוא לא רוצה להביך את העליון ולהצטייר כאנטי־דמוקרטי. כאשר חוק ההדחה עלה לדיון בכנסת, סיעת יש עתיד הצביעה נגדו. ראש מפלגת העבודה דאז אמר שאישור החוק הוא יום שחור לכנסת. שמו היה יצחק (בוז'י) הרצוג.
כסיף חטא בפרובוקציה מיותרת בתקופה טעונה. לחייהם של תושבי עזה לא תרם דבר. עמיתיו בסיעות הערביות חכמים ממנו: הם הורידו פרופיל. אולי הוא חשב שכיהודי הוא יכול להרשות לעצמו מה שהם לא מרשים לעצמם. התברר שהמצב הפוך.
אבל הדחה? אם הכנסת מבקשת לשמור על המעט שנותר מכבודה, מוטב לה לרדת מזה.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.02.24
