קל להיתפס להתלהמות ולדציבלים הגבוהים בין יוסי אבוקסיס לברק אברמוב ולומר הנה, זו רמת השיח בין בעלים למאמן אצלנו. ולא פלא, ככה נראה הכדורגל שלנו. ובכלל, איזה מין דיבור זה על החבר־אח־כמו־משפחה שבגד בי או ליכלך בעידן המקצועני, שנת 2024, שבו אין חברים יש מועדון וזהו?
אבל קצת לא בא לי להתייפייף, ולברוח מהמהות. כי אם הדברים הם כמו שאברמוב מציג, מותר לו לכעוס כמו שלאורך כל אתמול העלה עשן. הרי תמיד מתלוננים על זה שבישראל הבעלים חסרי סבלנות וקפריזיים ופועלים כדי למצוא חן בעיני הקהל – במיוחד אם אתה בקבוצה כמו בית"ר ירושלים. אז לברוח כשקצת קשה בזמן שהבוס לצידך? איפה אורך הרוח המקצועי? לא רק לעצמך אתה יורה ברגל, אלא גם למעמד המאמן בישראל.
זה בהנחה שאברמוב מדייק. כי אם להסתמך על אבוקסיס, הדברים הם הפוכים לגמרי. רק שבאירוע המתגלגל הזה רב הנסתר על הברור, או הדיבור. התפטר או פוטר, אברמוב גיבה או ליכלך עליו כמאמן בכל מקום אפשרי, כמו שאבוקסיס טען בהודעה ששלח לו. גם על זה החברים־כמו־משפחה במיל' לא הצליחו להסכים.
ואחרי שאמרנו את זה, עוד שלוש הערות, כלליות כאלה:
1. אף אחד לא צריך להישאר במקום שלא טוב לו בו. גם לא מי שעל פניו נראה מתאים כמו כפפה לבית"ר. כדאי רק לעשות את זה נכון. לא סגור שמה שראינו זה לעשות את זה נכון.
2. זה שאבוקסיס סיכם מיד בהפועל ת"א איכשהו מלמד, לפחות ברמת מראית העין, על משקל התום בעניין.
3. העובדה שזו דווקא הפועל. בסוף, ההיסטוריה ואבוקסיס חוזרים על עצמם. לפני 24 שנה, כשחקן, כסמל, עזב את בית"ר לטובת הפועל לקול זעם האוהדים; ועכשיו הוא שוב עושה את זה, עם לא פחות פירוטכניקה, מעליו זיקוקי כעסים מתפוצצים.
אוי אבוקסיס, יש דברים שלא משתנים.
