צעקה מקפיאת דם פילחה את שלוות הבוקר של קיבוץ אור הנר. שלוש מילים המבטאות את סך הפחדים כולם:
"מחבלים בגן הילדים!"
תוך שניות הועבר הדיווח אל חברי כיתת הכוננות והם זינקו אל זירת האירוע: בריצה, רכובים על גבי טרקטורונים, במכוניות פרטיות וברכבי קלאב־קאר. "הגן פעיל, יש ילדים בפנים!" הודיע מישהו ברשת הקשר הפנימית.
חברי כיתת הכוננות תפסו עמדות שולטות סביב המבנה החד־קומתי שכתליו צבועים בגוונים ססגוניים. סלבה גוטמן, מוותיקי הכיתה, הרים רחפן לאוויר. הרבש"ץ ומפקד כיתת הכוננות החלו לגבש תמונת מצב. בעוד כמה דקות, הניחו, יגיעו כוחות הצבא.
אבל הצבא לא הגיע.
פתאום נשמע ירי כבד מתוך הגן. וצעקות בערבית. וצרחות של ילדים מבועתים. ואחד הלוחמים צעק: "המחבלים התחילו להרוג ילדים בגן! המחבלים התחילו להרוג ילדים בגן!"
והצבא עדיין לא הגיע.
וההחלטה התקבלה: פורצים פנימה. עם מה שיש.
"עקיבא נכנס!"
"שפרמן נכנס!"
"פצוע, חובש!"
"מחבל נפל! מחבל נפל!"
הקרב נמשך פחות מדקה. על רצפת הגן היו שרועות גופותיהם של שני מחבלים. הם הספיקו לרצוח שלושה ילדים בטרם חוסלו. מי יודע כמה עוד היו נרצחים אם כיתת הכוננות לא הייתה פורצת פנימה.
לוחמי הכיתה חילצו את הילדים מתוך הגן והמשיכו לבצע סריקות בין החדרים. הכל נקי. או לפחות כך היה נדמה. אבל אז הגיח מתוך ארון מחבל נוסף והחל לירות לכל עבר.
שלושה מחברי כיתת הכוננות נהרגו. המחבל חוסל.
סוף תרגיל.
###
התרחיש הזה, שתורגל לאחרונה על ידי כיתת הכוננות של קיבוץ אור הנר, שלושה קילומטרים מגבולה הצפוני של רצועת עזה, נחשב בעבר לכמעט מופרך. תסריט אימים שמתרגלים כדי לסמן וי. אבל אחרי 7 באוקטובר, שום דבר כבר אינו מופרך. וכשאתה רואה את הלוחמים – כך צריך לקרוא להם – מכתרים את גן הילדים, ושומע את הדיווח המצמית "המחבלים התחילו להרוג ילדים!" אינך יכול שלא לחשוב על מה שקרה בביתה של פסי כהן בקיבוץ בארי. המפקד בשטח, תא"ל ברק חירם, הורה אז על ירי טנק לתוך הבית שבו הוחזקו בני ערובה במקום לשלוח פנימה את כוחות הימ"מ, ו־12 מהאזרחים שהוחזקו בו נהרגו.
אירוע בני הערובה בבארי עוד יתוחקר, אבל מבחינתו של בנג'מין אוסטרלינד, מבעלי חברת "פאלקון לייזר טאג" שאימנה את כיתת הכוננות באמצעות מערכת מיוחדת שמדמה ירי ומתעדת את הפגיעות, יש לקח אחד ברור. "התפקיד של כל אחד מאיתנו הוא למות במקום הילד שמוחזק על ידי המחבלים", הבהיר בסיכום תרגיל בני הערובה. חברי הכיתה הנהנו בהסכמה. אחרי הכל, אלה הילדים, האחיינים והאחים הקטנים שלהם.
הנה למשל ים כהן, 23. בשירותו הסדיר היה לוחם בפלגת הבט"ש של בסיס אשדוד, שמפעילה ספינות דבורה מול חופי עזה. כמו שאר חבריו לכיתת הכוננות של אור הנר, הוא מגויס עכשיו בצו 8. אחיו איתי, בן 16, יצא בבוקר 7 באוקטובר לרכוב על אופניו לכיוון כפר עזה עם שניים משכניו. "כשהתחיל הצבע האדום, הם החליטו להתקפל ולחזור לאור הנר", מספר ים. "באזור מפלסים נתקלו בחוליה של 15 מחבלים. איתי נפצע מירי ואיבד עין. עכשיו הוא עם ההורים בדירה ששכרו בהוד־השרון".
ים עצמו היה באותה שבת בקיבוץ ניר עוז, שם התגורר עם חברתו שיר יעקב ועבד כמציל בבריכה. "לקחתי סכין מטבח ונכנסנו לממ"ד", הוא משחזר. "חמש פעמים ניסו המחבלים לפרוץ את הדלת, אבל החזקתי חזק את הידית והם לא הצליחו".
משפחתה של שיר ספגה מכה קשה. "האחים הקטנים שלה, אור ויגיל, אבא שלה, יאיר יעקב, ובת הזוג שלו, מירב טל, נחטפו לעזה. אור, יגיל ומירב שוחררו, אבל יאיר עדיין בשבי".
38 מחברי ניר עוז נרצחו ו־66 נחטפו. "הכרתי את כולם", אומר ים. "זה היה קיבוץ מדהים. מקווה שכולם יחזרו".
ומאז הוא כאן, בקיבוץ שבו נולד וגדל. אור הנר, שהוקם על יד גרעין של עולים מארגנטינה וידוע בזכות היריבות הספורטיבית ארוכת השנים בין חבריו, אוהדי האלביסלסטה, לבין הברזילאים מקיבוץ ברור חיל השכן, אוהדי הסלסאו. למרות קרבתו לגדר, אור הנר לא הותקף ב־7 באוקטובר. אבל כמה מחברי כיתת הכוננות מצאו את עצמם בלחימה כשנחלצו לסייע לקיבוץ ארז הסמוך.
"התעוררנו בבוקר להתרעות צבע אדום מאוד מסיביות", מספר יניב ברלינר, מפקד כיתת הכוננות והנדסאי בניין במקצועו. "היו גם נפילות אצלנו בתוך הקיבוץ. יניב קסטנבאום, הרבש"ץ, הקפיץ את כיתת הכוננות, ותפסנו עמדות ברזל סביב הגדר ובשערים על פי התרגולת. התחלתי לעשות סבב בין העמדות כי לוודא שכולם במקומות שלהם, ואז הרבש"ץ הודיע שקיבוץ ארז מבקשים סיוע. יצאנו לשם אני, ברק כהן וחבר נוסף, אביב".
בין 20 ל־30 מחבלים, רכובים על טנדרים לבנים, הגיעו אל אזור השער הצפוני של ארז במטרה לפרוץ לתוכו ולבצע טבח. אנשי כיתת הכוננות המקומית ניהלו מולם קרב עיקש, שמהלכו נהרג רס"ן במיל' אמיר נעים ז"ל ונפצעו כמה מחבריו.
בשלב זה הגיעה התגבורת מאור הנר. "לקחו אותנו לאזור האירוע, שכונה של בתים דו־משפחתיים צמוד לגדר", משחזר ברלינר. "תפסנו עמדות עם החבר'ה של ארז והתחלנו לנהל חילופי אש מול המחבלים. הם התחבאו בין השיחים, מחוץ לקיבוץ. שמענו את הכדורים שורקים סביבנו".
ברק: "תוך כדי לחימה אנחנו אומרים אחד לשני, 'מה זה, מלחמת יום כיפור? מה נסגר?'"
ברלינר: "פתאום היה שקט, כאילו נגמרה הלחימה".
ברק: "ואז הגענו לבית של אחת המשפחות, שאליו פינו את הנפגעים. וכשנכנסו ראינו את אמיר נעים שוכב ללא תנועה. אמרנו, ננסה לעשות לו החייאה, אבל מישהו שהיה שם אמר לנו שהם ניסו להחיות אותו ואין מה לעשות, הוא גמור".
בינתיים התחדש הירי והם יצאו מהבית והמשיכו בלחימה. "פתאום היה בום מטורף", ממשיך ברק, מתכנת שעובד בחברת סייבר בתל־אביב. "אמרתי לברלינר: 'יופי, אין יותר מחבלים'. הייתי בטוח שחיל האוויר הוריד עליהם פצצה של טון". אבל זה לא היה מטוס של חיל האוויר. "התברר שהמחבלים ירו אר־פי־ג'י על הבית שהיינו בו קודם. בשלב הזה החליטו לפנות מתוכו את המשפחה שהתחבאה בממ"ד. זו תמונה שלא אשכח: בדרך החוצה הילדים היו צריכים לעבור מעל הגופה של אמיר. הם היו מבועתים".
###
קיבוץ ארז ניצל בזכות גבורתם של חברי כיתת הכוננות, ובהם כוח התגבור מאור הנר. על אור הנר פסחו המחבלים, אבל כולם מבינים שזה עלול היה להיגמר אחרת, ובאימון שאליו הצטרפנו תירגלו שלל תרחישים שאף אחד מהם אינו דמיוני: חדירה של שני מחבלים לקיבוץ, השתלטות מחבלים על בית מגורים שבתוכו משפחה, השתלטות על בני ערובה בגן הילדים, והסתערות של עשרות מחבלים על גדרות הקיבוץ ושעריו.
מערכת לייזר טאג, שפיתחה חברת פאלקון, משמשת לא רק לאימונים טקטיים אלא גם כאטרקציה בימי הולדת, ימי גיבוש למקומות עבודה, פעילויות למנהלים בחברות וכדומה. היא מבוססת על רובי M4, כמו של היחידות המובחרות בצה"ל, שהוצאו מכלל שימוש והותקנה עליהם כוונת לייזר מיוחדת. כל אחד מהמשתתפים עוטה וסט וחובש כובע עם חיישנים שמדמים פגיעות. ברגע שנפגעת החיישנים מצפצפים – ואתה יוצא מהמשחק. בסוף התרגיל אפשר לראות במחשב מי פגע במי ואיפה בגוף (ראש, חזה או גב) ולא פחות חשוב - אם התרחש ירי דו־צדדי.
"מאז 7 באוקטובר אנחנו מוצפים בשיחות טלפון מכיתות כוננות בכל הארץ שמבקשות שנאמן אותן", מספר טובל ליפא, מנהל השיווק והפרסום של החברה ואחד מבעליה. "יש לנו כרגע רשימת המתנה של 150 כיתות. המערכת שלנו מאפשרת להם להתאמן בתוך היישוב שעליו הם מופקדים, במתאר הכי קרוב למציאות, כולל ביום אויב, ולקבל תוצאות אמת ברמה שמית".
את המחבלים גילמו בנג'מין, 31, יליד שוודיה שעלה לארץ לפני הצבא והתגייס ללוט"ר, וניצן זבלבסקי, החובשת של כיתת הכוננות, נהגת אמבולנס באיחוד הצלה ומדריכה בחינוך החברתי של קיבוץ ניר עם. היא גם נידבה את הבית שלה לאחד מתרגילי בני הערובה, שבסיומו עידכן החונך: "שלושה מהכוח שלנו נפלו - חן, ירדן וים. המחבלים חוסלו על ידי קסטנבאום ואמיתי. לא היו דו"צים".
"עלות יום אימון כזה הוא 2,200 שקל", אומר טובל, בוגר הפנימיה הצבאית בחיפה ובעצמו חבר כיתת הכוננות במושב שדה צבי שבדרום, "אבל אף גורם רשמי לא הקצה לזה תקציב, לכן אנחנו מבצעים את רוב האימונים על חשבוננו, בהתנדבות. פתחנו דף גיוס תרומות בפלטפורמת giveback שנקרא 'אמץ כיתת כוננות'".
התרגילים האלה לא רק משפרים את היכולות המבצעיות של כיתת הכוננות; הם גם חושפים את הפער בין המשימה שמוטלת עליה לבין המשאבים שמקצה המדינה לצורך כך. בסוף התרגיל האחרון הדגיש בנג'מין את חשיבות השימוש ברימוני יד, ויניב הרשב"ץ העיר: "אין לנו רימונים, אין לנו נשק כבד כמו מאגים או מקלעי נגב, אפילו משקפות אין לנו". מאוחר יותר יספרו לי יניב וחבריו על הזלזול שהפגין הצבא כלפי כיתות הכוננות עד 7 באוקטובר, ויתריעו שהמצב עדיין רחוק מלהיות משביע רצון.
"במשך שנים ראה צה"ל בכיתות הכוננות נטל, סוג של פלנגות שאין בהן באמת צורך", טוען יניב. "צימצמו לנו את כמות הנשקים. עשו לנו ביקורות כדי לוודא שאין לנו אפילו כדור אחד מעל התקן. המסר היה: אתם לא צבא. התפקיד שלכם הוא להגן על היישוב בחמש־שש הדקות הראשונות של האירוע, עד שצה"ל יגיע".
שלושה שבועות לפני השבת הארורה ערכה החטיבה הצפונית אימון לכיתת הכוננות של אור הנר. "דיברו איתנו על ניסיון חדירה של ארבעה־חמישה מחבלים לשלושה יישובים", אומר יניב. "ואז", מספר ברק, "מישהו שאל: 'מה יקרה אם יבואו 100 מחבלים?' הקצין השיב: 'אנחנו נדע על זה הרבה זמן מראש והצבא יהיה ערוך. וחוץ מזה, הקמנו על הגבול מכשול חדש בהשקעה של מיליארדי שקלים'".
ניצן: "הוא אמר עוד משפט, שלא יוצא לי מהראש. 'לא תהיה לחימה פנים אל פנים'. כולם יודעים איך זה נגמר'".
מערכת הביטחון מובילה מאז 7 באוקטובר תוכנית לשדרוג כיתות הכוננות, במיוחד ביישובים קדמיים כמו אור הנר, שמוגדר כ"יישוב ליבה". היעד הוא להשלים את המהלך עד סוף השנה, אבל יניב אינו רגוע. "נתנו לנו תחושה שסוף־סוף מבינים את החשיבות של כיתות הכוננות. הגדילו את התקן שלנו מ־16 ל־28 איש ואתמול – כמעט ארבעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה – גם החליפו לנו נשקים. אבל דובר על זה שכיתת הכוננות תהיה מחלקת חי"ר לכל דבר, ואנחנו עדיין רחוקים מזה. את תושבי אור הנר לא מעניין שכל הצבא עכשיו בעזה. הם סומכים עלינו ויחזרו לפה רק אם יידעו שכיתת הכוננות מצוידת כמו שצריך".
ולא שהם מזלזלים בצבא. ברק, למשל, לחם עכשיו בעזה כמפקד הפלוגה המסייעת של גדוד 17 בחטיבת בית הספר למ"כים. "זה הגדוד שירה בטעות למוות בשלושת החטופים. אמנם האסון לא קרה בפלוגה שלי, אבל היינו 80 מטר משם".
ואיך התחושה להילחם כמה קילומטרים מהקיבוץ שלך?
"גם שם, בעזה, הרגשתי שאני מגן על הבית".
מצה"ל נמסר בתגובה: "לאחר 7 באוקטובר החלו הצבא ומשרד הביטחון במימוש תוכנית מיידית לחיזוק ולשיפור המענה בתחום הגנת היישובים והמרחבים בכל הארץ. התוכנית כוללת הצטיידות באלפי נשקים ובציוד לחימה משופר, הגדלת מספר התקנים של חברי כיתות הכוננות והרחבת היקף האימונים. אור הנר תועדף לטיפול מיידי, וכחלק מכך קיבל נשקים חדשים ומכולה של אפודים קרמיים, תחמושת, ציוד רפואי וציוד לוגיסטי".
רוצים לעזור לכיתת הכוננות? כך תוכלו
