באומגרטנר // פול אוסטר } תרגום: משה רון } עם עובד } 212 עמ'
שקד יושב בחדר העבודה שלו, טרוד בצורך להעביר למערכת עוד היום את הביקורת שהבטיח על ספרו האחרון של פול אוסטר, כשהוא מתקשה למקד את מחשבתו בנובלה דלילת העמודים אך הגדושה, ונדמה שדעתו מתפזרת לעשרות כיוונים ורסיסי זיכרונות ומחשבות הצפים בתודעתו כמעט ללא יד מכוונת, ולאחר מספר דקות של מאמץ הוא נכנע, מוותר לעצמו, ומניח למחשבתו להשתחרר מהרצועה שבה ניסה לשווא לאזוק אותה.
יושב לו שקד בחדר העבודה, שקוע בתפזורת מחשבותיו, אבל ספרו של אוסטר עדיין צף ועולה בה מדי פעם — ספר זניח וכמעט מרגיז במכלול יצירתו הפורה של הסופר האמריקאי האהוב, ובכל זאת משהו מהספר המרגיז כמו נדבק לתודעה עוד זמן־מה לאחר סיומו ומסרב להרפות, הגם שהספר נכתב כולו מתוך אותו טון מסירה יודע־כל ומרוחק, נטול דיאלוגים ורווי מידע דיווחי, שאותו מנסה שקד לחקות כעת בכתיבת הביקורת, כמו כדי להדגים את הנקודה.
האם מודעות עצמית לנקיטת הטון הזה — ואוסטר לעיתים פונה ישירות לקורא מעל לראשן של דמויותיו, ואין בכלל ספק שגיבור הנובלה, סיי באומגרטנר, פרופ' לפילוסופיה בן 70 ומשהו ובעצמו סופר, הוא בן־דמותו המובהק של אוסטר — הופכת את הטון המודע לעצמו לנסבל יותר? לא בטוח.
ובכל זאת, קל לקרוא את הנובלה מתחילתה לסיומה; בעיקר מתחילתה, אגב, כי אוסטר יוצא לדרך בתנופה גדולה, כשהוא מתאר את יומו של באומגרטנר המזדקן, שנפתח בסיר שנשרף על הכיריים לאחר שבאומגרטנר שוכח ממנו כי נזכר בספר שרצה להביא מחדר אחר, שבדרך אליו הוא מחליט לצלצל לאחותו, ואז מצלצל הטלפון עם בשורות מסובכות - ובקיצור, קל להבין את גיבורנו, שדעתו מתחילה להתרופף מדי פעם והוא שוכח מה רצה. "אין זאת שלא עשה דברים כאלה כשהיה צעיר, או שכח שם של שחקנית זו או של סופר אחר או לא הצליח לדלות את שמו של שר המסחר, אבל ככל שאתה מזדקן מרבים לקרות לך הדברים האלה, ואם הם מתחילים לקרות לך לעיתים כה תכופות עד שאתה בקושי יודע היכן אתה נמצא ואינך יכול עוד לעקוב אחר עצמך בהווה, אז אתה לא כאן; עדיין חי, אבל לא כאן".
זה תיאור מושלם של מצב שאיננו דמנטי אבל מאפיין פיזור דעת של גיל מסוים, ואוסטר הוא כותב מחונן דיו כדי ללכוד ברומן הקטן הזה אין־ספור מצבים ורגעי חיים קטנים־גדולים שכאלה, תוך התמקדות בשאלה מה גורם לנו לשכוח או לזכור רגע נתון, קטן ככל שיהיה. למשל הרגע של באומגרטנר עם אהבת חייו, אנה, משוררת וכותבת בעצמה, שבתום חיי נישואים של 40 שנה מתה בטביעה שרירותית - רגע שבו הזוג הצעיר נעצר לפיקניק בסמוך לביתם החדש. "והוא הביט בפניה היפהפיים, הקורנים של אנה, והציפה אותו תחושת אושר כה עזה שדמעות החלו לגאות בעיניו והוא אמר לעצמו: זכור את הרגע הזה, איש קטן, זכור אותו עד סוף ימיך, כי שום דבר חשוב לא יקרה לך שלא קורה לך ממש עכשיו".
וכל הכתיבה היפה הזו — שמגיעה לשיאיה דווקא בסיפורים שכתבה אנה ולא פורסמו, ורק באומגרטנר והקורא זוכים להיחשף אליהם — מחזיקה אותך גם כשהספר הולך לאיבוד — והוא הולך — בתוך סבך הזיכרונות, המחשבות, הרגעים, הכתבים הבלתי גמורים, סיפור הוריו וסביו של באומגרטנר במזרח אירופה, סיפור התבגרותו והתבססותו כאקדמאי בפרינסטון, וכו' וכד'. אוסטר פשוט מאפשר לעצמו לנדוד.
הנדידה הופכת את 'באומגרטנר' למסע לא ממוקד — נדמה שגם עבור אוסטר עצמו; הצטברות הרגעים והסיפורים מאפשרת לו לעסוק באהבה, בזיכרון ואובדן, ולהדגים, כמאסטר ותיק, את מה שהפך אותו לכזה, אבל מוותרת לעצמה בקלות מקוממת על סיפור מובהק, התרחשות מרכזית אחת או מנוע עלילתי מובחן. הטקסטורה הופכת משמעותית יותר מהנרטיב, ואוסטר כמו מחפה איכשהו — בזריזות ידיים של מלחין מחונן המסתפק בנגינת אטיוד מיומנת — על החולשה הסיפורית. ועדיין, רואים לו; סופר מזדקן שאיננו עוד בשיא אונו. מין באומגרטנר שכזה.
מדי פעם נדמה שהנה, סוף־סוף, אוסטר משלב הילוך, למשל כשבאומגרטנר מנהל מערכת יחסים משמעותית ראשונה מאז מותה של אנה עם ג'ודית', הצעירה ממנו ב־15 שנה. אבל גם זה נגמר מהר מדי ובלא כלום. וככל שהספר מתקדם כבר ברור שלמכונית המהודרת הזו בעצם לא דחוף להגיע לשום מקום מיוחד. ממש בפרקים האחרונים משהו משמעותי מתחיל לקרות בחייו של באומגרטנר והספר כמו נטען מחדש, רק כדי להגיע לסיום שיש בו בעיקר עמימות וחוסר מחויבות.
וכך יושב לו שקד, נזכר שוב ב'טרילוגיה הניו־יורקית', ב'מוזיקת המקרה', ב'עישון' וב'טימבוקטו' — ואפילו ב'יומן חורף' ו'דוח מן הפנים' האוטופיקשניים — שהסבו לו שעות וימים כה רבים של התפעמות והנאת קריאה בסיסית ומספקת, ותוהה מה יזכור מ'באומגרטנר' אם בכלל, ואם, כמחבר הנובלה, גם לו עצמו אין בעצם איך לסיים את הטקסט הזה. •
מדי פעם נדמה שהנה סוף־סוף אוסטר משלב הילוך, אבל גם זה נגמר מהר מדי ובלא כלום. וככל שהספר מתקדם כבר ברור שלמכונית המהודרת הזו בעצם לא דחוף להגיע לשום מקום מיוחד
