"תראו איזה שרירים יש לו", אמר נסים קיוויתי באולימפיאדת סיאול 1988 כשתיאר בשידור חי את בן ג'ונסון בריצת הגמר הסנסציונית ב־100 מטר - שהפכה לבסוף לחזיון תעתועים. קיוויתי, "מר אתלטיקה" בטלוויזיה באותם ימים, שהיה אתלט בצעירותו, התמקד בנושא השרירים כאשר איש לא ידע כי שעות ספורות לאחר מכן זה יהפוך לאחד מגדולי הסקנדלים באולימפיאדות. אם תרצו, אבחנה של איש מקצוע. מעטים הם העיתונאים שהיו ספורטאים בעצמם ומכירים את כל הטריקים, מרגישים את ההשתתפות. קיוויתי היה כזה.
כשמדברים על נסים קיוויתי, נזכרים באדם אציל בהתנהגותו כספורטאי ואחר כך כשדר בולט במשך 38 שנה בערוץ הראשון והיחיד, אז עדיין בשחור־לבן. הוא לא רק שידר מי ניצח, אלא גם חלק עם הצופים את הידע הנרחב שלו. בזמן שהותו בלונדון תירגם את הספר "יסודות הכדורגל" של מנג'ר נבחרת אנגליה, וולטר ווינטרבוטום, מה שאילץ אותו להמציא מילים חדשות לשפת הספורט שלנו – וכך הפך האופסייד לנבדל.
השער שנכנס להיסטוריה
אהבתו הגדולה לאתלטיקה פינקה אותו בשידורי הצלחתה של אסתר רוט. 4 בספטמבר 1972 הנורא התחיל עם שידור בשעת בוקר מוקדמת של ריצת המוקדמות ל־100 מטר משוכות נשים, אבל במקום לשדר למחרת את הופעתה בחצי הגמר, היה ממובילי סיקור טבח י"א הספורטאים הישראלים, וגם עשה זאת בבהירות ובאיכות. הפיצוי הגיע ארבע שנים מאוחר יותר, כאשר קיוויתי שידר את הופעתה ההיסטורית של רוט בגמר במונטריאול, שבו סיימה שישית.
מה היה שידור חייו? יש שיגידו ה־1:1 מול אוסטרליה במלבורן, שהעלה את ישראל לקרב ישיר עם קולומביה על הכרטיס למונדיאל 1990. השידור היה חשוב, אבל הייתה בו דקה בלתי נשכחת שבה היתל אלי אוחנה בקנגרוס והבקיע את אחד השערים המרהיבים של נבחרת ישראל בהיסטוריה.
לכבוד יום הולדתו ה־90 הוא התארח עם רעייתו זיווה אצל נשיא המדינה רובי ריבלין, שאמר לו: "הבאת אלינו הביתה את יסודות הספורט". קיוויתי ייזכר תמיד כאחת מאבני היסוד של שידורי הספורט בישראל. נסים, תחסר לנו.
