בסוף השבוע נציין את יום המשפחה, מיתוג מחדש למה שפעם קראו "יום האם". האמא נפרדה מהיום המיוחד, ועכשיו היא חולקת אותו (כמו כל דבר שיש לה בעולם, כולל זמן מקלחת ופיפי) עם המשפחה. לא שהמשפחה לא חשובה, המשפחה הכי חשובה. היא מרימה אותנו, מורידה אותנו, מצילה אותנו, קובעת אותנו.
אבל האם בוויתור על יום האם אנחנו מבינים את גודלה הבסיסי, הבלתי ניתן לערעור, של האמא? ומה זה אמא בכלל. אני בעצמי אמא, וקשה לי להגדיר במילים. זה צונאמי כל כך גדול של מאמץ והתרגשות שהמילים מרגישות קטנות. יש הרבה אמהות גיבורות שנאבקות על החזרת הילדים שלהן משבי חמאס. אמהות שאיבדו את הילדים שלהן לחמאס. אמא, אני יודעת בדיוק איך את מרגישה. איך את קשורה בכל נימי נפשך וגופך ליצור אחר, שהופך עם השנים נפרד ממך, אבל הוא תמיד יהיה חלק ממך. האימהות, ההיריון, הלידה, חוויית החיים לצד יצור שאת למעשה אלוהים בשבילו, נותנת משמעות אמיתית לחיים עצמם.
מאז המלחמה הכרתי את חני וולף, אמא של רועי וולף ז"ל שנהרג בתחילת הלחימה בעזה. רועי החתיך, היפה, המושלם מגבעתי, חלל. פתאום נחתה עליי משמעות המילה חלל. החלל שנותר. יותר מתהום. עומק של כאב ברמת השבר הסורי־אפריקאי. אבל זה שבר ישראלי.
הילדים שלי עוד קטנים, הם נרדמים כשאני מחזיקה את ידם, מלטפת את הראש שלהם. אבל הם יגדלו. הם ירצו דברים שונים וייפרדו ממני. זה תהליך בריא, התנתקות מחללית האם. שיוט במחוזות חדשים באופן עצמאי.
אבל המחוזות מפחידים, ובארצנו מוכת היגון אפילו יום האם והמשפחה מצליח לעורר פחדים עמוקים. רק שאצליח לגונן, למנוע, לחסוך כאב, לעזור, לתת עד אין קץ. ובסוף אין שליטה. אין יכולת לדעת מה יהיה. 'בסוף', אמרה לי פעם פעילת אקלים, 'רק הורים משנים את העולם. מוצאים את הכוח להילחם על עולם טוב יותר'.
לפעמים אני תוהה איך עולם שיש בו הורים רבים יכול להיות רע כל כך? איך אנחנו, ההורים, יכולים להביט בעיני הורי החטופים ולא להבין שבאותה מידה אנחנו יכולנו להיות אלה שמתחננים בפני דני קושמרו ב־7 באוקטובר על חיינו. ויכול להיות שילדינו היו עומדים שם בכיכר, מתחננים שיחזירו אותנו.
הדיבר החמישי אומר "כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך". הדיבר היחיד עם שכר ועונש בתוכו, החשוב ביותר. כבדו את ההורים. החזירו את כל החטופים. אין לנו זכות לחגוג יום משפחה מבלי לדעת שאנחנו בכוחנו יכולים לעזור למשפחות להתאחד מחדש.
