עוצמה שחורה // רוני (פנטנש) מלכאי } ידיעות ספרים } 226 עמ'
המילה "עוצמה" היא סמן טרנדי בשנים האחרונות. ייתכן שיובאה מארה"ב, מחוז המרדפים אחר האושר וקידושו של מושג ההצלחה. שם השימוש במילה fierce מגדיש את הסאה, ונעשה כדי לציין לא רק את מידת החוזק, אלא גם כל מעשה ראוי להערכה, מלבוש מסוג מסוים ועד לגאווה באחרוּתו של מישהו. שלא כמו מילים כמו כוח או חוזק, הנרדפות לה, המילה עוצמה מעוררת אסוציאציות לקול שנשמע, לאנרגיה קורנת, להטבעת חותם.
ההיטמעות מן הסוג הזה, היטמעות שכוללת בתוכה השפעה משמעותית, היא תנועת החיים של מיעוט שמבקש למצוא את מקומו על אף דחיקתו הגסה אל השוליים. קבוצה שאינה נמנית עם הרוב השולט בחברה נתונה מוצאת עצמה נאלצת להיאבק באי־שוויון, ובעצם חותרת בעוצמה אל מעמד של עוצמה, או, למִזְעָר, אל מעמד דמוי־עוצמה.
קורות חייה המרשימים של עורכת הדין, הפעילה החברתית ואשת התקשורת רוני (פנטש) מלכאי הם, בלשונה, "סיפור של עוצמה". בין היתר, מלכאי עבדה כדוברת משרד הרווחה וכיהנה כמנכ"לית כפרי הנוער והפנימיות. היא גם המחברת של ספר עיון מקיף על אודות מקומם של העולים מאתיופיה בחברה הישראלית, ונתנה לו את הכותרת 'עוצמה שחורה - יהודי אתיופיה והמסע לשוויון'. הספר רואה אור כחלק מסדרת הספרים 'בית יוצר ישראלי', כחלק מארגון 'פנימה – פתרונות ישראליים' בראשות הרב שי פירון, שמציג אותו כ"מסמך חשוב מאין כמותו", שקוראיו "יחושו אי־נוחות" כאשר יתוודעו להיקף העוולות שנעשים כלפי בני העדה.
את הספר חיברה מלכאי "מתוך נרטיב של עוצמה" וכאשר היא פונה בספרה לאנשי ונשות הקהילה שלה היא מציינת שמדובר ב"סיפור על עוצמה וגבורה, על אתגרים וקשיים; סיפור על קהילה שעשתה היסטוריה בשתי רגליה. קהילה שהיא מצאצאי בית מלוכה". חשיבותה של העוצמה כמושג חוזר מטמיעה בתוכו גם את ההפך ממנו: את הקשיים, ההשפלות והעוול. ניטשה דיבר על "הרצון לעוצמה" כדחף של כל אדם חי להפוך את עצמו ליותר מאשר הוא: "כל חי רוצה להפעיל את כוחו. החיים עצמם הם רצון לעוצמה", כתב ב'מעבר לטוב ולרוע'. "במקום שיש חיים, יש גם רצון, אבל לא רצון לחיים, כי אם רצון לעוצמה", כתב ניטשה ב'כה אמר זרתוסטרה'. ואמנם בספר הזה העוצמה איננה כוחנית אלא מהלך של שחרור מכבלים, חתירה אל חיים אינטנסיביים שאין בהם רפיון או חולשה.
אמה ואביה של מלכאי התגוררו בכפר וופרגיף שבאזור וולקייט באתיופיה, ובשלהי שנות ה־70 הגיעה אליהם ידיעה בלתי מבוססת, שנראתה להם כמו התגשמות של תפילה שנלחשה בקרבם ללא הרף, על כך שמדינת ישראל מעוניינת להעלות אותם אליה. הם הרגישו שיש להם הזדמנות להתאחד עם העם היהודי כולו, הם הרגישו בני מזל שזכו לכך. המשפחה המורחבת הגיעה אל כפרם, שקרוב לסודן, ויחד יצאו לדרך מפרכת תחת שמש מדברית, עם אוכל יבש, מים ונשק שנשאו איתם. מלכאי הייתה בת שנתיים ונישאה רכובה על גבי פרד יחד עם סבתהּ. אמהּ נשאה על גבה במנשא את אחיה התינוק, והמנשא לחץ על צלעותיה עד כדי אובדן הכרה. את הזיכרונות הקשים הללו היא מלקטת בסקרנות ובשקדנות מבני משפחתה החיים, תוך שאמה עונה לה, "קשה לי לדבר על זה, אני לא רוצה לזכור". את דבריה היא מביאה כציטוט בעברית, ואולי הדברים נאמרו באמהרית ותורגמו על ידה כסיכום לא מפורט במיוחד, עמודים ספורים מתוך ספר בן 14 פרקים, שסוקר עשורים רבים: למן היהודים הראשונים שהגיעו אל ירושלים באמצע המאה ה־19 ועד לעובדה הסטטיסטית שיוצאי אתיופיה הם האוכלוסייה שהכי קשה לה להיקלט כיום כעובדים בעסקים ישראליים, האוכלוסייה המופלית ביותר אחרי זקנים, אמהות לתינוקות וערבים אזרחי ישראל.
על אף שנוכחותה מעוררת ההתפעלות של מלכאי מורגשת בכל עמוד, סיפורה האישי אינו מקבל את המשקל הראוי לו, וחבל. מהר מדי היא עוברת מן השמש הקופחת מעל ראשיהם של בני המשפחה המתקדמים לאיטם אל הגעה למחנה בסודן, שם פגש אביה איש מוסד והפך לפעיל שמסייע להעלות יהודים, ש"שילם על כך גם במאסר ובעינויים", לתיאור סוציולוגי רווי עובדות, שתשמוטנה את לסתותיהם של קוראים ישראלים שמעדיפים להדחיק את הגזענות שבתוכה הם חיים: בכל הנוגע לחינוך, למשל, מצבם של עולי אתיופיה מידרדר ואינו משתפר. צעירים יוצאי אתיופיה שנולדו בישראל מגדירים את עצמם כאתיופים יותר מאשר ישראלים.
את הספר מסיימת מלכאי בנאום "יש לי חלום" משלה. על כולנו מוטלת החובה להגשימו. •
על אף שנוכחותה מעוררת ההתפעלות של מלכאי מורגשת בכל עמוד, סיפורה האישי אינו מקבל את המשקל הראוי לו, וחבל
