מול אסון 7 באוקטובר ואימת המלחמה יש צורך עז לצעוק, אבל מילים אין. כמה שירים צצו בזריזות למלא את הוואקום, רובם המוחלט הם פורקן רגעי וחסר. ספק מי מהם ישרוד את מבחן הזמן. גם קאברים הגיעו בתור קרש הצלה וההיאחזות במילים קודמות איפשרה לצעוק צעקה חדשה. אבל ארבעה חודשים אחרי, כשהטראומה הפועמת היא גם הווה מתמשך, בוקעות יצירות עם מידה של פרספקטיבה ומילים שמתיישבות על הלב.
למשל דודו טסה, שהפציע בשבוע שעבר עם 'עת לאהוב'. שם השיר, אופטימי ומייחל, מתנגש חזיתית עם המנטרה שמובילה אותו: "ובימים ההם אין מלך בישראל". טסה קופץ ראש היישר אל ספר שופטים ומכריז בקול רם את מה שכולנו יודעים כבר חודשים ארוכים: "בעיר דוד דממה, פחד ואימה, אין מלך בישראל". כמו נביא בשער מתחנן טסה לכל מי שמוכן לשמוע: עת לאהוב! לא בשם אחדות קיטשית אלא כהצלה אחרונה מול האסון התנ"כי שפקד אותנו, בעקבות ההפקרות המנהיגותית.
טסה לא ראשון. 'קינת בארי', פיוט פרי עטו של המוזיקאי יגל הרוש, נשען כולו על השפה, המצלול והלחנים של הקינות המסורתיות. השפה הכבדה, הכואבת, שתיארה את האסונות האפיים של עם ישראל, הצליחה לבטא באופן רלוונטי את אסון 7 באוקטובר ובפרט את אסונם של הקיבוצים. "איכה בארי/ הפכה לקברי/ ויום מאורי/ הפך שחורי/ והושחת כל פרי/ ונהפך שירי/ עיני נבעה מים/ מעומק שברי" כותב הרוש ב־2023, ולמאזין אין דרך לדעת שלא מדובר בטקסט בן מאות שנים.
אם טסה מחדש מתוך התנ"ך והרוש חוזר אל הקינות, שולי רנד הולך אל הניגונים מההגדה של פסח ושולף את 'קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה' בשביל לסגור חשבונות עם הבורא:"למה רחמיך אגרוף? כן אליך אני מדבר אליך! הלא תשמע את אביונך איך הם צועקים מהביוב"
הפופ האמוני הוא עסק ותיק עם הצלחה מוכחת, אבל חולשתו המרכזית היא מתקתקות־יתר, שמשאירה את היוצרים והמאזינים במרחב הנוח והרך של התפילה. שמחת תורה שחל בשבת ובו התרחש האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה היא סנוקרת לפנים, אחריה אי־אפשר עוד להסתפק ביצירה יהודית קלה לעיכול. טסה, הרוש ורנד עושים את הפעולה ההפוכה – הם משתמשים באוצר המקורות היהודי לא בשביל לייפות את המציאות, אלא להפך – בשביל לאפשר לנו להסתכל לאימה בעיניים.
