אמא, אני רוצה לאייטיז.
בסדר, בני, כל מה שאתה צריך לעשות הוא להפעיל את הדלוריאן שלך - או כמו שקוראים לזה אצלכם בעתיד, נטפליקס - ולצפות ב'הלילה גדול של הפופ', סרט התעודה המדובר של עכשיו, שמתחקה אחרי הלילה ההיסטורי ההוא ב־1985 שבו הסתדרו כל הכוכבים בשורת מקהלה תחת ניצוחו של קווינסי ג'ונס, כדי להקליט את 'אנחנו העולם', המנון תקופתי שהבטיח להושיע את הרעבים באפריקה בתוך חמש דקות וכמה יבבות של ספרינגסטין.
כן, 'הלילה הגדול של הפופ' - רגע אופורי ובלתי נתפס בזמן, שבו רבצו יחד דילן, דיאנה, מייקל, ריי צ'ארלס, פול סיימון, בילי ג'ואל ועוד 40 מונומנטים אנושיים - הוא באמת סרט מתוק וגדוש ברגעים כמעט בלתי נתפסים. ליונל ריצ'י מגולל את הסיפור במלוא קסמו החמים, והתוצאה היא מסע תענוגות שכולו תמימות, כוונות טובות ואיקונות פופ מסדר גודל מאונט־ראשמורי שנחשפות ברגעיהן האנושיים.
הסרט מצטרף להצלחה גדולה קודמת של נטפליקס בענף האייטיז - הסרט התיעודי על להקת 'וואם!' – שבעצמו דישדש בחדווה נוסטלגית בתמימותה המשוערת של התקופה, ושני הסרטים גם יחד מותירים רושם של זמן קסום שכזה, שבו אנשים היו פשוט חמודים יותר ונטולי רשתות חברתיות משחיתות. צרפו לזה את 'הסרטים שגדלנו עליהם' - הרפתקה ישנה יותר של נטפליקס, שגם היא ברובה שיר הלל לתוצרי האייטיז - ותגיעו למסקנה הבלתי נמנעת: האייטיז היו הזמן הטוב האחרון. משהו להתגעגע אליו, להיתלות בו, לרצות להתכרבל שוב בחיקו ולהיאנח בנוסטלגיה של אנושות שהפכה מאז מסוכסכת, מותשת ונואשת פוליטית ואקלימית.
רק הערת שוליים קטנה בתחתית כל האופוריה האייטיזית: הייתה מגפה קטלנית ואיומה בשם איידס. היו רייגניזם ותאצ'ריזם ומלחמה קרה בשיאה ומלחמה ישראלית בלבנון ואסון גרעיני בצ'רנוביל ופיצוץ במעבורת החלל ואינפלציה תלת־ספרתית ואופנה בלתי נסבלת וכל הסמים שנדרשו כדי לאפשר לה לקרות.
בקיצור: האייטיז היו זמן מורכב במקרה הטוב, שהגעגוע העכשווי אליו הוא, לפני הכל, תולדה של שכחה או הדחקה או - בשתי מילים שמתארות בשלמות גם את הסרטים של נטפליקס: אידיאליזציה ורומנטיזציה.
זה בטח לא ימנע מהאייטיז להמשיך לחזור בקפסולות מרוכזות - הנה, רק בשבוע שעבר יצאו שירים חדשים, שנשמעים ישנים, של פט שופ בויז ובילי ג'ואל - אבל בואו נזכור את השנים ההן כפי שהיו באמת: שנים של פלופי דיסק ועליו מקום ל־360 קילובייט מידע.
