השבוע ודאי נחשפתם לידיעה ש"טיילור סוויפט זכתה בגראמי" ואף "עשתה היסטוריה" כיוון שזכתה בפעם הרביעית בקטגוריית "אלבום השנה", יותר מכל אחד אחר. בעוד כל זה נכון עובדתית, בכל זאת נפלה בדיווחים שגיאה קשה: זה לא שטיילור סוויפט זכתה בגראמי כמו שהגראמי זכה בטיילור סוויפט. בסדר, היו הופעות נדירות של טרייסי צ'פמן וג'וני מיטשל ועוד פרס לבילי אייליש (בקרוב יותר פרסים משנות חיים) וזכיות יפות וראויות, בעיקר של יוצרות, סוף־סוף. ובכל זאת: טיילור סוויפט.
תבינו, כרגע סוויפט היא לא "מוזיקאית" אלא קראק. למשל, בחלקים נרחבים של המפלגה הרפובליקנית ובטח באגף דונלד טראמפ, החשיפה לסוויפט גורמת לטריפ מסוכן שגורם לה להיראות כמו סוכנת של הפנטגון שהושתלה כדי לסחוף אחריה את צאן מרעיתה בבחירות לנשיאות בנובמבר. אין ספק שהמצב דורש התערבות פסיכיאטרית, אבל מדובר באמריקה: אי־אפשר לאבחן כל כך הרבה אנשים בו־זמנית.
גם הסופרבול, רק אירוע הטלוויזיה הגדול של השנה, הפך לפרומו לקראת הקליימקס האמיתי: האם טיילור סוויפט תספיק להגיע כל הדרך מיפן ללאס־וגאס כדי לצפות בבן זוגה, כוכב הפוטבול טרוויס קלסי? בשגרירות היפנית (!) אישרו שהדבר ייתכן. ואחרי שתגיע? אולי תהיה על המגרש בחגיגות הניצחון (האם יש טענה שהמשחק מכור? בהחלט). ואז? באפריל יש אלבום חדש. הישארו עימנו: זה לא שבאמת יש לכם ברירה.
