כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי
הִשְׁכִּימָה הַשּׁוֹאָה.
"בֹּקֶר טוֹב,
יֶלֶד שְׁמַנְמַן",
אָמְרָה לִי.
וַאֲנִי קַמְתִּי,
הָלַכְתִּי לַגַּן,
לְבֵית הַסֵּפֶר.
וְעַכְשָׁו גָּדַלְתִּי,
זָקַנְתִּי
גַּבִּי כָּפוּף,
וְעֵינַי עַל הַסְּפָרִים.
עַתָּה הַחֹשֶׁךְ יוֹרֵד,
נִשְׁקַף בַּחַלּוֹן.
וְהִנֵּה
שָׁבָה הַשּׁוֹאָה,
גּוֹחֶנֶת עָלַי וּמְדַבֶּרֶת:
"עֶרֶב טוֹב,
זָקֵן לַמְדָן,
דַּי לִקְרֹא,
עֲצֹם אֶת עֵינֶיךָ".
