יש דברים ברורים לגבי פוטבול ובריאות. פוטבול הוא רע לבריאות. ההתנגשויות האלימות והתכופות הופכות את הספורטאים לעשירים וידועים, אבל אחרי הפרישה רובם לא יכולים להרים את הילדה שלהם על הידיים או להתרומם מהכיסא בלי כאבי תופת. בעשורים האחרונים התגלה קשר הדוק בין המשחק וזעזועי המוח שהוא גורם לבין דמנציה ואלצהיימר מוקדמים, שהביאו גם למקרי אלימות קשים.
ליגת ה־NFL מכירה בתופעה. היא מחוקקת חוקים כדי להוריד את מפלס האלימות, וכל הזמן מתחדשת בעזרים שאמורים לשמור על בריאות השחקנים. היא גם הסיטה חלק קטן מהכנסותיה העצומות לטובת פיצוי ושכר לשחקני עבר שחלו.
אבל תחקיר של ה"וושינגטון פוסט" מגלה כי הפיצוי נמנע מ־14 שחקנים לפחות, בגלל שהליגה שכרה רופאים ושמאים שהצליחו להגדיר מחדש מהי דמנציה (בניגוד להגדרה הרפואית המקובלת שלה), או להוכיח שתסמיני הדמנציה מגיעים מבעיות רפואיות אחרות של אותם שחקנים. רופאים הודו כי הליגה מפעילה עליהם לחץ לא לאשר או לעכב אבחנות בקשר לשחקנים. בעלי הקבוצות המיליארדרים מתעלמים כלכלית מהנזק הגופני של הענף, ומתייחסים לשחקני העבר כמו מפית משומשת. דן מיינרד, שחקן התקפה אגדי בשנות ה־60, נלחם שנים כדי לקבל פיצוי. הוא הומת המתת חסד בינואר 2022. שלושה ימים לאחר מכן קיבל הודעה כי הבקשה שלו אושרה.
הקומישנר רוג'ר גודל כתב בתצהיר מ־2022 כי "בכל מקום עבודה, גם בפוטבול, יש סיכונים, כמו שיש סיכון בהליכה ברחוב". אבל שחקני פוטבול חולים בדמנציה פי ארבעה מספורטאים אחרים. גודל טועה בגדול: הסיכון בלשחק פוטבול הוא כמו להיכנס לעזה בלי קסדה ואפוד קרמי. מישהו צריך לשלם על זה.
