גם ממרחק של 123 ימים מאז 7 באוקטובר, קשה להבין כיצד שרד את התופת עמיחי שינדלר, עובד סוציאלי שמטפל בנפגעי נפש ואב לשישה, שנפצע אנושות בביתו בקיבוץ כרם שלום. המחבלים פוצצו מטען על דלת הממ"ד לאחר שעמיחי חסם את כניסתם. הביטוי "הציל אותם בגופו" קיבל באותן שניות משמעות מצמררת: עמיחי (33) ספג את הפיצוץ האדיר ואת הרסיסים, והציל את אשתו אביטל (31) ואת ששת הילדים שלא נפגעו כלל.
הם עברו לקיבוץ לפני ארבע שנים וחצי מאלון מורה. "חיפשנו משמעות ואורח חיים קהילתי", מספרת אביטל במחלקת השיקום האורתופדי של המרכז הרפואי שיבא בתל השומר. רק לפני חצי שנה עברו לביתם החדש, 50 מטר בלבד מגדר הגבול והקרוב ביותר לחומה המפרידה בין ישראל לרצועת עזה. זה גם הבית היחיד בקיבוץ שנפגע במתקפת הטרור.
3 צפייה בגלריה
("נחזור לקיבוץ, אין שאלה". עמיחי ואביטל ליד דלת הממ"ד ההרוסה | צילום: מתוך אלבום משפחתי)
ב־7 באוקטובר הסתגרה המשפחה בממ"ד, כשבקיבוץ החלו דיווחים על מחבלים שחדרו לקיבוץ. "בסביבות 10:00, בעלי התפלל מחוץ לממ"ד וכששמע רעשים מוזרים בתוך הבית שלנו, הוא נכנס לממ"ד ונעל את הדלת", משחזרת אביטל, "המחבלים דיברו אלינו בעברית ואמרו לנו שנפתח את הדלת, שהם חיילי צה"ל. עמיחי צעק עליהם 'תסתלקו או שאני הורג אתכם', ומיהר להחזיק את דלת הממ"ד ולחסום את כניסתם פנימה".
אביטל התקשרה לכיתת הכוננות ובקור רוח עידכנה שמחבלים נמצאים בבית שלהם. באותן שניות הצמידו המחבלים מטען חבלה עוצמתי לדלת הממ"ד. "פתאום נשמע פיצוץ אדיר, הייתי בטוחה שכולנו ניהרג. עמיחי, שהחזיק עדיין את הדלת, ספג רסיסים רבים. מההדף, הוא נחבל בראשו מהקיר שחלקו קרס עליו, צנח על המיטה שבממ"ד ושבר אותה". אביטל וששת הילדים, בני שנה וחצי עד 11, לא נפגעו. המטען ניקב את הדלת והמחבלים נסוגו לסלון.
כשהתאושש מפציעתו האנושה וחזר לדבר, אמר עמיחי: "מסיבה שאני לא מבין אותה, המחבלים החליטו לעזוב את הבית שלנו, במקום להיכנס לממ"ד הפרוץ ולגמור את כולנו".
אביטל הביטה בבעלה והייתה בטוחה שהוא מת. היא הזעיקה פעם נוספת את חברי כיתת הכוננות. "עד ששמעתי אותו גונח מכאבים, לא האמנתי שהוא בחיים. ובמצב הקיצון הזה, כשכל הזמן אני שומעת קולות ירי מבחוץ, אני אמורה לשדר ביטחון לילדים, שמסתכלים עליי במבט מפוחד". היא מתעשתת ומבקשת מהם: "תקשיבו לי טוב, אל תסתכלו על אבא".
סיגלית, אמו של עמיחי שיחד עם בעלה משה לא עוזבת לרגע את בנה, מוסיפה: "כלתי מבקשת מהילדים שיחד ישירו 'מזמור לתודה' להחלמתו של אבא. היא שרה והתפללה מתוך חשיבה בהירה שאם עמיחי לא ישרוד, לפחות הילדים ניצלו".
שניים מחברי כיתת הכוננות, עמיחי ויצן (33, אב לחמישה) וידידיה רזיאל (31, אב לשלושה) ז"ל, מיהרו לביתו של עמיחי. הם הספיקו עם שאר חברי כיתת הכוננות, ושישה חיילים מסיירת נח"ל־הגנ"ש (הגנת יישובים) להדוף ולהרוג את 20 המחבלים שחדרו לקיבוץ הקטן. בכך מנעו טבח המוני. על הרצפה בסלון הם הניחו לעמיחי חוסם עורקים, ואז, קרוב לדלת הכניסה, הפתיע אותם מחבל וירה בהם למוות.
לויצן ז"ל ולעמיחי היכרות מוקדמת עוד מהימים שגרו באלון מורה. הוא הכיר משם את הטרגדיה שפקדה את משפחת שינדלר 13 שנים קודם: בנם אבישי ז"ל, יצא מישיבת שבי חברון ועלה על טרמפ. בעיקול הדרך ארבו מחבלים, ירו צרורות ורצחו את כל הנוסעים. כבר בכניסה לבית המשפחה, כשראה את עמיחי מתנדנד בין חיים למוות, אמר ויצן ז"ל: "משפחת שינדלר לא תהיה שכולה עוד פעם".
בזמן הזה התגברה הלחימה. רק כשעה וחצי אחרי שהעניקו לעמיחי טיפול ראשוני הצליחו לפנות אותו למזכירות, שם פתחו חמ"ל חירום לטיפול בפצועים. ארבע שעות שכב מדמם כשהוא בסיכון חיים ממשי עד שהועבר לבית חולים שדה שנפתח במושב הסמוך נווה. פרמדיק של מד"א שהגיע למקום הביט בו ועיניו חשכו כשזיהה אותו: 13 שנים קודם הוא ניסה לשווא להציל את חיי האח, אבישי ז"ל. "זה החזיר אותי אחורה", אמר לאנשי הצוות, "הפעם זה לא יקרה. הוא יחיה".
שבע שעות קריטיות מהרגע שנפצע באופן אנוש - ידו הימנית התרסקה לחלוטין ומהשמאלית נותרו שתי אצבעות וחצי, הפנים שלו והלסת התרסקו, בידיו ובכתפיו שברים רבים והוא מוסיף לדמם - פונה עמיחי במסוק למרכז הרפואי שיבא בתל השומר. האם סיגלית: "כוחות ההצלה התלבטו אם יש בכלל טעם להטיס אותו, כי הוא היה גמור, אבל למזלו של בני, אלוהים שלח לו את הפרמדיק שזכר את המשפחה ואתגר את עצמו להציל את עמיחי ויהי מה". רק כעבור שלושה שבועות שב להכרה. אביטל: "אני זוכרת שאמרתי לו: משמיים בחרו בנו, בפינצטה, שנישאר בחיים".
עמיחי עבר מאז שישה ניתוחים. "התלבטנו אם יש בכלל סיכוי לאצבעות שנשארו לו בכף יד שמאל. בכל זאת לא ויתרנו. השתלנו בהן עצבים שהועברו מאצבעות אחרות ופחות או יותר הצלחנו להציל אותן", מספר ד"ר צביקה שטיינברגר, מנהל היחידה למיקרוכירורגיה ואורתופלסטיקה במחלקה לכירורגיה של היד בשיבא.
אחרי שהתאושש במהירות שהפתיעה גם את הרופאים, הועבר למחלקת השיקום, שם הוא מתאמן בנחישות במסגרת ריפוי בעיסוק. האצבעות הנותרות ביד שמאל חלשות ובקושי מתפקדות, אבל הוא נחוש להניע אותן. כשביקרנו אותו בחדר הטיפולים, הוא ישב מול מכשיר וניכר עליו שהוא מתאמץ להפעיל אותו, אבל לא מוותר. ממשיך בנחישות פעם ועוד פעם. "אנחנו אופטימיים. עמיחי אומר שמהפציעה האנושה שלו ששינתה את חייו לתמיד, יצא עמיחי משודרג".
רחלי ביסמוט, מרפאה בעיסוק במחלקת שיקום אורתופדי בשיבא, נפעמת מנחישותו של עמיחי: "עמיחי אדם מיוחד מאוד. הוא פשוט עושה כל מה שצריך ומעבר, סובל כאבים קשים, ולא מתלונן כלל. מבחינתו, הוא כבר רוצה לחזור הביתה לאשתו ולילדים. כיום, בעזרת סדים ואביזרי עזר, עמיחי כמעט עצמאי לגמרי ובקרוב יקבל את התותבת שתיתן לו עוד יותר תפקוד".
כשלומדים איך נרקם בכרם שלום חזון ישראלי חדש ומרענן של דו־קיום חילוני־דתי, אפשר להבין את התשובה החד־משמעית של משפחת שינדלר כששואלים אם הם מתכוונים לחזור לגור שם. "איזו שאלה בכלל. רק מחפשים שיפוצניק שישקם את הבית".
