יש לי וידוי: קוראים לי רענן, ומעולם – או לפחות עד עכשיו, מאז 7 באוקטובר – לא ביקרתי בשיירי עוטף עזה.
לא דחוף לי.
לא עטיתי אפוד מגן וקסדה רק כדי להצטלם בהם על רקע בית שרוף בבארי ולהעלות לאינסטגרם. לא סיירתי בהריסות תחנת משטרת שדרות. לא קפצתי למגרש הגרוטאות בנתיבות שאליו פונו המכוניות השרופות, ולא עשיתי סלפי באתר הטבח של פסטיבל נובה.
יודעים למה לא עשיתי את כל זה?
קודם כל, כי לא ידעתי שבכלל אפשר. שנית, כי כשהתברר לי שאחול־שלוקי אפשר, זה נשמע לי ציני ודוחה בדיוק כמו שזה. אבל כתבה שפירסמה בשבוע שעבר ליאור אוחנה ב"ידיעות אחרונות" גילתה שבכל יום מגיעים כאלף איש באוטובוסים כדי לתייר בהריסות עוטף עזה ובכל אתרי מורשת המחדל, שבהם נרצחו, נטבחו, נשרפו ונאנסו קורבנות 7 באוקטובר.
יום טיול שכזה.
איזו מדינה, הא? מי צריך טבע פראי, ערים סואנות, תרבות מדהימה ושופינג. עזבו, לנו יש משהו טוב יותר להציע: מלחמה! אסון! טבח! בואו לראות. בואו מהארץ ומהעולם, בואו נעשה לכם סיור מקיף, לפחות שלושה כתמי דם בשבוע, לפחות סיפור אונס אחד ביום, לפחות משפחת חטופים לדוגמה. אפשר לסדר, כן.
אני לא ממציא את זה, בחיי.
קוראים לזה תיירות מלחמה, ומתברר שדרום הארץ הפך ל"יד ושם" הכי אופנתי כרגע: אנשים עולים לרגל לביתה של רחל אדרי מאופקים, מסתננים לכפר עזה, עושים את התמיר סטיינמן על רקע כביש הדמים – תנו לזה עוד שבוע ומישהו כבר יפתח חנות מזכרות ביציאה מהעוטף שבה ימכרו לכם "עוגיות רחל", טי־שירטים של בארי, מדבקות "אתם של ישראל?" ופסלוני עץ קטנים של קושמרו עם מיקרופון.
"טיול מרגש ועצוב אך מלא תקווה", מבטיח האתר של אחת מחברות הטיולים שמוכרות את הסיורים האלה – וגם את זה, לצערי, אני לא ממציא אלא מצטט מהכתבה. "נצא דרומה אל אתרי עוטף עזה ההרוסים... וגם אל הכלניות שצובעות את כל זה בדם יהודי, נפגוש מקומיים שחזרו, חקלאים עקשנים, חיילים עייפים עם אש בעיניים, מתנדבים ומפונים... טיול קל הליכה, מלא טבע ותמונות נוף משגעות".
במילים אלו. דם יהודי, נוף משגע, בואו לצלם ולהעלות. וואללה, נשמע נחמד, לוקח את הילדים בשבת.
אז כן, אני יודע מה תגידו: שחשוב שאנשים יראו מה היה כאן. ואני אגיד: כולנו כבר יודעים מה היה. כל העולם יודע, גם אם חלקו מתעקש להכחיש. רק מה, שבינתיים הטיול בעוטף עזה הפך לסמל סטטוס. רוצים שנאמין שבאמת נשבר לכם הלב? תעלו סלפי ליד בית שרוף תחת הכיתוב "נשבר הלב".
או. עכשיו ברור יותר.
וככה הופך טבח 7 באוקטובר לעוד משהו שאנחנו מנרמלים. עוד אירוע טרגי בשרשרת האין־סופית שאנחנו מציינים וממשיכים הלאה כרגיל – בטח יהיה לטבח יום זיכרון משלו, מוזיאון משלו, טיולים שנתיים משלו, ומתישהו, בעוד עשור או שניים, איזו גלית דיסטל תורנית תצרח ש"7 באוקטובר זה שלכם! זה המשפחות שלכם שנטבחו שם!" וכולנו נזדעזע לחצי יום.
לא סביר? לא נראה לכם נורמלי שננרמל את טבח 7 באוקטובר ונמשיך הלאה בדיוק אותו דבר? למה לא, בעצם? תחשבו על כל מה שנירמלנו רק בשנה האחרונה: נראה לכם נורמלי שהשר המופקד על המשטרה וביטחון הפנים של המדינה יהיה עבריין מורשע שמונה פעמים (עם 53 כתבי אישום)? נראה לכם נורמלי ששר האוצר יהיה עציר לשעבר של שב"כ? נראה לכם נורמלי ראש ממשלה נצחי שמכהן עם שלושה סעיפי אישום פליליים, עם בן שמאובטח על חשבונכם במיאמי ועם בריכה פרטית בקיסריה שמשופצת על חשבונכם בזמן מלחמה? נראה לכם נורמלי שהאדם שממנה את שרי הבריאות והפנים הורשע בפלילים פעמיים ונאסר עליו בכלל להיות בממשלה? נראה לכם נורמלי שטלי גוטליב?
אני יכול להמשיך. גם אתם. כשאני חושב על רשימת האבסורדים הזאת, כשאני מבין שעבריינים – לא כביטוי, כעובדה – אחראים על רשויות החוק והשיטור, וכולנו פשוט חיים את חיינו כאילו כלום, איזה פקק קופץ לי בראש ואני מתפלץ לרגע, אבל אז אני פשוט גומר להתפלץ וחוזר לעבודה.
וככה אנחנו מנרמלים פה הכל – מֵחֲזירי בר שמסתובבים ברחובות חיפה ועד 45 בני אדם שנספים באסון הר מירון ואין שום צורך שהשר הממונה ירגיש אשם או ימנע מעצמו להמשיך לתפקיד יו"ר הכנסת ולצילומים הרגילים שלו עם בן זוגו וילדיהם מפונדקאות (שמתאפשרת בזכות בית משפט שאותו הוא מכנה "כנופיית שלטון החוק").
נירמלנו את האיש הזה ואת שני הפרצופים שלו, כמו שנירמלנו את הלגיטימיות לנפנף מעל מרפסת לקהל עצום שקורא למותו של ראש הממשלה, ואז, כשראש הממשלה נרצח, לרוץ ולהיבחר לראשות הממשלה. נירמלנו מזוודות כסף לחמאס, כמו שנירמלנו את הסכסוך הישראלי־פלסטיני; נראה לנו בסך הכל נורמלי לשלוט על אוכלוסייה של כמה מיליוני פלסטינים לתמיד ובכל מחיר.
שום דבר מזה לא היה נורמלי, ובכל זאת נירמלנו. אנחנו מדינה לא נורמלית ביכולת הנרמול שלנו. נראה לנו נורמלי שדירת ארבעה חדרים בגבעתיים תעלה מיליון דולר. שטויוטה קורולה תעלה 170 אלף שקל. שהפסקת פרסומות של שמונה דקות וחזרנו.
ואם כבר נירמלנו הכל, למה שלא ננרמל גם את 7 באוקטובר ונמשיך בחיינו – אותם חיים עצמם? אותם פוליטיקאים עצמם? אותם טקסי זיכרון? באינסטינקט אתם אומרים "אין מצב", ועמוק בפנים אתם יודעים שיש.
ואם ננרמל את 7 באוקטובר ונעבור הלאה, האם אין מצב, חלילה, שננרמל גם את 136 החטופים שטרם שבו הביתה? הנה, בערוץ 14 כבר בישרו השבוע ש"ממשלת הימין" יותר חשובה מכל עסקת חטופים. יאללה, חזלשו את החטופים, זה חשוב לממשלה!
כי ממשלת ישראל הנוכחית בונה על יכולת הנרמול הלא־נורמלית שלנו. עצם קיומה מושתת עליה, לצד ההנחה שאנחנו ננרמל לה הכל. כל אנומליה, פשיעה, עיוות, איוולות, שחיתות, גזענות, ביזה וסתם אי־סבירות קיצונית. הכל יחליק איכשהו בגרון.
אז תגידו: מה אתה רוצה שנעשה? שנהפוך לשקמה ברסלר ונקדיש את חיינו להתרוצצות נצחית עם דגל ישראל בהפגנות, בכבישים, בעצרות ובמעצרים? כי האמת, אין לנו מושג מאיפה לפרופסור לפיזיקה החמודה יש את הזמן והכוח לזה, פלוס גידול חמש בנות. לנו, בכל אופן, אין.
אבל הנה העניין: שזה או שגם 7 באוקטובר ינורמל – ופסטיבל "דרום אדום" פשוט יכלול משנה הבאה גם ביקור חובה באיזה "צריף הטבח והתקומה" – או שאנחנו לא ניתן לזה לעבור הפעם. לא לזה. עד כאן.
הפעם יש מחיר כבד לשלם. יש אחריות עצומה לקחת, מסקנות מעשיות להסיק ותיקונים גדולים לתקן.
ורק הישראלים הנורמלים – מי שלא מוכנים יותר לנרמל כל טירוף בכל סדר גודל – הם אלה שיוכלו להתחיל בתיקון.
