בשבת השחורה יצהר הופמן ז"ל הגיע עם חייליו לבארי. הם עברו בית־בית תוך כדי לחימה שלא הייתה כדוגמתה. כמה שבועות לאחר מכן הוא הגיע לים המלח בשביל לבקש מהניצולים סליחה שלא הגיע מוקדם יותר באותו בוקר. אחר כך נכנס לעזה וטיהר את שיפא עם לוחמיו. בערב שערכו לפלוגה ובו הופעתי ראיתי חומרים מסווגים מהמבצעים שלהם. אין גיבורים כאלה. בהמשך הלחימה הוא נפצע ברגל בעוד מבצע שמבהיר מי הוא היה: שני לוחמי גבעתי נהרגו, והיה חשש שאחד נעדר. יצהר פשוט הסתער קדימה ופתח בקרב שבמהלכו חוסלו חמישה מחבלים. בלי פחד, בראש הכוח. הייתה לי שיחת וידיאו איתו אחרי שנפצע. חקרתי אותו על הלחימה. המסר שלו היה חד־משמעי: אנחנו מכים באויב, אבל אסור לעצור לרגע. הייתה לו כיפה שקופה, הוא היה מאיר פנים. היה בו אומץ יוצא דופן והייתה בו מנהיגות.
אגלה לכם סוד: חשבתי שימות בקרב. אמרתי את זה גם ליצהר כשנפצע, שאני רגוע עכשיו כי חשבתי שייפול בעזה ובסוף זו "רק" פציעה ברגל. הוא צחק. יצהר לא חשש מהמוות. זו האמת. הוא היישיר מבטו אל הסכנה בקור רוח שוב ושוב. את דבר מותו כתבה לי אחותו בהודעה: "הלך לנו הילד", היא כתבה. "תודה שעשית לו טוב". ליבי הלם מצער. יהי זכרך ברוך, יצהר האהוב.
אבד גיבור מן הארץ.
אני כותב את השורות האלה ברגעים של מין לאות נפשית כזו. מדברים על עסקה ואני חושב על אלה שלא יחזרו במסגרתה. אותם בנים שלא ייכללו ברשימה וייכנסו עוד יותר עמוק לאדמה. אחד מהם נמצא בראשי כל הזמן. לצערי ראיתי את רגע חטיפתו באיזה טלגרם עזתי, והמראה הזה חונה לי בלב. מכביד עליי כל כך. אני בכוונה לא מפרט יותר.
והנה לידי הבן שלי מנגן בפסנתר. נגינתו מרגיעה אותי. כמו התרופות שניתנות לפצועי המלחמה בראשית הטיפול: גם אם היא לא משפרת את המצב, היא משככת את מכאובי השעה. זה משהו שצריך לחבק: נחמות של רגע. לא נוכל לגדוע מהתודעה את מה שקרה לנו, אבל נוכל לחבוש את הפצעים בזהירות.
ב־7 באוקטובר אליסף מימון הוקפץ בצו 8. בגדול, הוא כבר כמעט ארבעה חודשים מחפש את כוח רדואן. במסגרת האתר שהקמנו למילואימניקים ולעסקים שלהם, מישהו שלח לנו הודעה על אליסף, סיפר שהוא צייר וישמח שאנשים יכירו את עבודותיו. נכנסתי לאתר של אליסף ונדהמתי. הפער בין הלוחם שהוקפץ כדי לחצוץ בין המרים שבאויבינו אלינו לבין האמן הרגיש והמוכשר, הוא בעיניי, במובנים רבים, הסיפור הישראלי. בין היתר שלחתי את הלינק של העבודות של אליסף לפסיכיאטר חובב האמנות ד"ר אילן רבינוביץ', ששלח אותו לאשת האמנות יפעת גוריון, שהחליטה להציג תערוכה מציוריו של אליסף. הוא עדיין בצו 8, אבל קיבל שחרור כדי להגיע לערב שהתארגן לכבודו. זה היה ערב מיוחד.
למרכז תאו בהרצליה, בערב הכי גשום בשנה, הגיעו אנשים ששמעו על התערוכה בכל מיני דרכים. אליסף היה שם עם מדים ונשק, נרגש מהדרך המוזרה שבה התגשם חלומו להציג תערוכה במסגרת "צבע טרי", דווקא בזמן שהוא אי שם בגבול עם חבריו לסוללה, הכי רחוק שיש מהצייר שהוא שואף להיות בימים רגילים. כשהוא לא בצו 8 ולא מצייר, אליסף עובד עם אנשים עם מוגבלות. הוא בן 29 בלבד, אבל אני רואה בעיניו ובעיני חבריו הלוחמים שהצליחו להגיע לערב הפתיחה, שהן חרושות קרב, מותשות מדריכות מבצעית. הדור שלהם נושא על גבו את מלחמת הקיום הזו, ובערב הזה אנשים מרגישים שיש להם הזדמנות להחזיר.
ואמרתי לאליסף שדבר אחד ברור לי: לאויבים שלנו אין אירועים כאלה. אין עכשיו נוח'בה שמציג תערוכה בחאן־יונס. אליסף מגלם את הלוחם העברי שנשמתו בעליונים, וכשצריך הוא נקרא לדגל והופך למכונת ירי והגנה, מחרף נפשו עבור המולדת.
אגיד לכם משהו על התקופה האחרונה ועל האמנות של אליסף. אני לא מבין גדול בציור, אבל אני יודע להגיד מה אני רואה. ומה שאני רואה כשאני מביט בציורים שלו, זה אדם שבוחר להסתכל על הטוב. יש לאליסף ציור שמאוד אהבתי, של נמל קוצ'ין בהודו. הוא סיפר לי שהיה לו יום מדכדך ודווקא בנמל, כשראה אנשים קשי יום שמחים במלאכתם, כשראה ילדים עולצים למרות שאין להם הרבה על מה, הרגיש שהוא מקבל כוח, בבחינת “היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה”.
ובאופן אישי, קיבלתי על עצמי כבר בשבת השחורה לראות טוב, להתרכז בטוב, לפרסם את הטוב וגם להיות קצת יותר טוב. אני לא מציין זאת כדי להרים לעצמי, אלא כדי להציע לכם שזו הדרך היחידה האפקטיבית להתמודד עם שטף של צער וחדשות רעות - פשוט לקום ולעשות משהו טוב כדי לשרוד. זה בעיניי מה שאליסף מייצג ומה שיפעת גוריון וד"ר רבינוביץ', שאירגנו את הערב, מייצגים, ומה שהחברים מהסוללה שהגיעו על מדים לתערוכה מייצגים, וגם מה שהקהל שבא לקנות ציורים של לוחם עז נפש מייצג. זו הרוח הטובה והגדולה שיש בעם הזה, שהתעלה בעת הקשה הזו כדי למצוא נחמה. שבת שלום.
