זמן הספירה / למקום קטן שקוראים לו הבית שב חייל מילואימניק משדה הקרב והביט כה וכה בנו ובעצמו. מישהו היה חייב לדאוג לו אחרי כל כך הרבה זמן בעזה או בצפון רק שכרגיל לא פעם שוכחים את הטובים. ואז, למרבה ההפתעה היה זה השר בן צור, שר העבודה מש"ס, שהתנדב לתת את מספר הטלפון שלו לכל מילואימניק דורש. מאות צילצלו, סיפר השר נעים ההליכות (לאברי וארז), חלק באחת וחצי בלילה. חלק ציחקקו, חלק שאלו אם זה אמיתי ששר עוזר לאנשי מילואים. טוב, תודו שזה יוצא דופן. להיות שם עבורם עד שיעלה האור, השעה שהוא יוצא לעבודת הבורא.
ובינתיים הזמן (שהוא מושג ערטילאי) נעצר על 7 באוקטובר המר, או רץ כמו משוגע כשרוב הזמן אנחנו מנסים לספור אותו לפי זמן החטופים והציפייה לעסקה, זמן השכול, זמן הפצועים, זמן השיקום, זמן הפרותזות, זמן הממשלה, זמן חמאס הארור, זמן המלחמה והזמן בין הזמנים, החמקמק.
ובאותו זמן / ובין כל הזמנים האלה הגיע זמן הטיל הבליסטי החות'י שעשה דרכו לארץ ונתקל בחץ, כמו כלה שבאה לקראת חתנה אבל עם חומר נפץ. לא יודע לאיזה גובה הטיל הרע עלה,
ניר דבורי לא דיווח, רק אמר שהוא נקלט הרחק מחופי אילת ליד ים סוף (תכף יסתבר שזה לא היה מדויק).
ולגבי החץ יריבו? שאלה כמו איך יודעים מתי בדיוק להוציא את החץ מאשפת החיצים כדי לייצר את המפגש ההורס עם הטיל הבליסטי החות'י הטרידה אותי. אגב, לא מזמן פגשתי את אחד מיוזמי ווייז, וביקשתי שיסביר לי איך בכלל חשבו על הרעיון הגאוני להוליך אותך בשבילי העולם? וככל שהסביר לי יותר כך פחות הבנתי. בדיוק כמו שאיני מבין עד היום מה קרה לנו ביום ההוא, ב־7.
ובינתיים פייסבוק חגגה זמן 20, נהיה זמן הגשם ששטף את הארץ, אפילו הכנרת עלתה קצת.
האמיתיים / אני יודע שיש אנשים שרואים רק רע. אז אני לא רוצה לקלקל להם את "החגיגה", אבל חייב־חייב לספר על כמה אנשים מופלאים ששבו אותי השבוע. הראשון - הרב אסולין מבית־שמש שאיבד את בנו החייל שמעון יהושע ז"ל לפני כשבוע בעזה ושריגש כשאמר שבבוקר הוא מברך על חסדו, ובחושך, בשעות קשות, יש לו את אמונתו. לא חייבים להיות דתי כדי להבין את זה. כמו ששכול זה געגוע, כך הגדיר אביעד בכר שאיבד את אישתו ובנו ואת רגלו בעוטף. וכל בוקר הוא קם, משקיע שעתיים בגעגוע אליהם ואחר כך יוצא לחרוש את שדות העוטף. האנשים האלה. הם הבייס האמיתי של ישראל, ולא הפטפטנים ש"מרשים" לעצמם. השבוע פגשתי גם מישהי שהלכה לחפש דווקא את הצחוק אשר אבד לה בין הזמנים, ובתור אחד שבוכה בקלות זה עניין אותי. "נו, ספרי לי", ביקשתי.
"הלכתי לראות את קטורזה בצוותא", סיפרה לי ונראתה כאחת שכאילו מודה שבתוך כל הכאוס הזה לא נעים לצחוק. נו, וצחקת? "כן, צחקתי מאוד", הודתה באשמה. הרי ידוע שככל שאתה יותר בוכה אתה יותר צוחק. זה מין מבצע כזה של סטנדאפיסטים, צחק כפי יכולתך.
שני פצועים בהיכל / אתה לא יכול להתנתק מכל זה, אה? שאל אותי הקול הפנימי. נכון. אפילו בכניסה להיכל התרבות אני אחשוב על מה שקורה וקרה לנו. אפילו על הבמה כשאראה את אמיתי הפצוע שלי שהצליח להגיע סוף־סוף להופעה. או נתנאל הפצוע בידו שהקהל הריע לשניהם בסטנדינג אוביישן בהופעה במוצ"ש האחרון. ואגב, תוך כדי ההופעה ניסיתי לכוון את שיריי למצב הרוח הכללי בין דמעותינו החיות והמתות.
נקודת המפגש / ואז החץ כנראה התקדם לכיוון הבליסטי החות'י במהירות היסטרית (לא של מכונית או מטוס בואינג), וכשכמעט התנשקו, כלומר התנגשו, התברר שהאירוע לא התרחש בים סוף, אלא אי שם בערבה. אבל איפה? מישהו מתושבי היישובים בערבה ראה את הטילים מתנשקים ברקיע מעל חצבה, עין יהב או יטבתה? כי לא דבורי ולא ברהנו דיווחו על זה. ולא נשאר לי אלא לדמיין את הבום של רגע המפגש בין שני הטילים האלה, זה שבא להתקיף ולהשמיד - וזה שבא להגן עלינו. מין קול נפץ גדול כמעט כמו עומקו של עולם.
ווי אר דה פאקינג וורלד / ובעוד אני חוצה את הכביש בגשם ובעוד שומעים כל הזמן את השאלה המרחפת באוויר כאיום מה יהיה ביום שאחרי? (כאילו למישהו יש מושג אמיתי מה היה ביום שלפני) פתאום במקום רחוק שקוראים לו נטפליקס אפשר היה למצוא את היום שלפני הלפני בסרט הדוקו על איך עשו כל זמרי אמריקה, ובראשם ליונל ריצ'י, מייקל ג'קסון, סטיבי וונדר, בילי ג'ואל, ברוס ספרינגסטין, בוב דילן, דיאנה רוס, סינדי לאופר ועוד 40 מגדולי זמרי אמריקה, את השיר האלמותי ווי אר דה וורלד, ווי אר דה צ'ילדרן למען רעבי אפריקה. ובעצם איך הצליחו לכנס יחד את מי שלא היה סיכוי שייצאו מהלימוזינות המפונפנות שלהם וייפגשו כך סתם, ובכל זאת זה קרה, הפלא של ביחד נשיר וננצח, כמומנט אין לייף אוף דה וורלד (רגע בחיי העולם) בשנת 1985.
שלושה רגעים נחרתו בי מהסרט הנפלא הזה: הראשון שקווינסי ג'ונס, מעבד השיר, כותב להם על שלט בכניסה לאולפן ההקלטות: "השאירו את האגואים בחוץ". שלט ששווה להשאיר בדלת כל ישיבת קבינט או כנסת. הרגע השני כשבוב דילן מתבייש לשיר לפני כולם ואז מגיע פתרון מטורף, שסטיבי וונדר יעשה לו חיקוי של עצמו ליד הפסנתר, ירגיע אותו ויזכיר לו מיהו, והוא אכן עושה לדילן את דילן וכשקווינסי ג'ונס מוציא את כולם החוצה הוא מאפשר לאייקון הדילני לשיר את שתי השורות שלו בלי בושה. הרגע הכי אסלי הוא זה שלקראת סוף ההקלטה - הזמרים האייקונים האלה נפתחים ומבקשים חתימות זה מזה, כמו שחקני כדורגל שמחליפים חולצות, וכשדיאנה רוס נשארת אחרונה אחרי שכולם הלכו והיא בוכה ואומרת: זה לא יחזור שנית, הרגע המופלא הזה, נשברתי וייללתי קצת. מודה. זה סרט על זמרים ענקיים עם כל פחדיהם וחולשותיהם ברגע נדיר בעולם המוזיקה. אבל אני כמובן לא אובייקטיבי. בימים אלה אני בוכה מכל דבר.
החלקים והשלם / אני חוזר לחיק עמנו. לרב אסולין, האב השכול המנוחם והמנחם, לאביעד בכר ששכל את בנו ואשתו, לאמיתי המתמודד עם קטיעת שתי רגליו, לנתנאל הפצוע בידו ובעצם לכל מי שהם הבייס הישראלי החדש שנגלה לפתע לנגד עינינו.
מישהו אמר פעם בפסימיות (אולי גולדה מאיר - אין לי הוכחות) שאם הערבים יניחו את נשקם יהיה שלום ואם אנחנו נניח את נשקנו נאכל אותה ולא תהיה לנו מדינה. אז לאור זה כרגע הכל ממשיך. והשאלה היא אם נדע לתת לילדינו שבתות וחגים שמחים בבוקר, שבהם לא קורה כלום יוצא דופן.
ובאשר לשני הטילים. אז מלבד העובדה היבשה שהופיעה במהדורת החדשות, שהחץ הוריד טיל בליסטי שהתכוון להגיע לעיר אילת, לא נאמר בעניין זה דבר. אני רק מניח שהם לא נעלמו, הרי בטוח שיש חוליות צבאיות שתפקידן למצוא אותם. ואני נאנח (ואתם יכולים להיאנח איתי) כי אני יודע שאיבדנו הרבה בזמן האחרון, ועדיין לא את הכל מצאנו. אבל אי שם בלב הבייס האמיתי אפשר כבר לראות את האור.
