"אני חושב שבעוד 100 שנים המלחמה הזו תילמד כ'מלחמת עשר השנים', כי חמאס לא ייגמר בשנה הקרובה, וישראל לא יכולה לחיות עם איום כזה לצידה. לפנינו שנים של לחימה בעצימות משתנה. לא נוכל יותר לחיות מול פלוגות אויב שמתאמנות מולנו על פשיטות ליישובינו". הדובר: אלוף־משנה אלעד שושן, מפקד חטיבת הצנחנים במילואים, 646, שפועלת בפרבר המזרחי של חאן־יונס, בני סוהילה.
נכון לעכשיו אל"מ שושן הוא מח"ט המילואים היחיד שעדיין מתמרן ברצועת עזה. לוחמיו בני ה־30 וה־40 כבר מזמן מרגישים כאילו חזרו – פתאום באמצע החיים – לשירות צבאי סדיר.
ב־7 באוקטובר, כבר בשעה 8:00 בבוקר, אל"מ שושן הקפיץ אותם ללא שום צו, ומאז הם על מדים. בסוף חודש דצמבר הוא הודיע להם שב־21 בינואר הם ישתחררו הביתה, אבל אז הגיעו עוד משימות, והחטיבה – שמבוססת על יוצאי סיירת צנחנים וגדוד 890 – התבקשה להישאר עוד בעזה, ולעבור מגזרת עיירות המרכז לחאן־יונס. "החבר'ה כבר נערכו והודיעו למשפחות שהם חוזרים הביתה", סיפר המח"ט. "זה היה מורכב, אבל הם הבינו ועכשיו אנחנו על 85% איוש, אחרי שהתחלנו את המלחמה עם 120% כי בהתחלה הגיעו גם כאלו שלא קראנו להם. את מי שממש היה לו קשה בעסק או בבית – שיחררנו לפני המעבר לחאן־יונס".
אל"מ שושן הוא בן העוטף. הוא גדל בנגב המערבי ומרבית חייו עוצבו ביישוב יתד שבחבל אשכול. הוא גם פיקד על גזרת חבל אשכול כמח"ט מרחבי והיה מג"ד כיסופים. בבוקר 7 באוקטובר, כשהוא שלושה ימים בלבד בתפקידו הנוכחי, הוא היה עם משפחתו בבית בקיבוץ גלאון שליד קריית־גת. הוואטסאפ שלו התמלא בהודעות מחברי ילדותו ומשכניו בניר עוז. "הם אמרו לי שפלשו להם לקיבוץ ושהם שומעים מחבלים ויריות ליד הבית, אז עניתי להם שזה ירי של צה"ל, כי לכל חדירה של מחבלים, בכל גזרה בעבר, כוחות צה"ל הגיעו מהר ומיד פתחו באש", תיאר. "לא האמנתי שהגיוני שתהיה חדירה ושצה"ל לא יגיע מהר. ואז הם כתבו לי שיש עשן שחודר לממ"ד שלהם, ושהם נחנקים וחסרי אונים. אלו אנשים שחינכו את הילדים שלי שלמדו בניר עוז. בהמשך התברר שאכן זה היה ירי של מחבלים שנמשך שעות וגבה מהם מחיר כבד. לניר עוז הגיעו הכוחות אחרונים, סביב 14:00. אני חי מאז בתחושה של כישלון על אותו יום. תחושה של חוב כלפיהם".
עוד לפני שקיבל הוראה כלשהי הפעיל אל"מ שושן את חטיבת המילואים שלו. ראשוני הלוחמים שהגיעו מהבית לבסיס הימ"חים בנחשונים שסמוך לפ"ת, עלו על מדים וציוד לחימה בסיסי, ולקחו נשק, קיבלו ממנו הוראה: "אל תחכו לאוטובוסים שהזמנו, תעלו על ההאמרים ותדהרו לעוטף".
ה־80 הראשונים שהגיעו כבר נלחמו בעוטף בשעות הצהריים מול כוחות הנוח'בה של חמאס, ויחד עם עוד 300 שהצטרפו אליהם מהחטיבה נותרו לטהר את הנגב המערבי ממחבלים גם בשבוע הראשון של הכאוס בעוטף. "בגלל הפילוג שהיה כאן בחודשים שקדמו למלחמה היו לי חששות", גילה אל"מ שושן, "אבל כולם אצלי התייצבו ומיד".
לאחר מכן הוקפצו לוחמי 646 ללחימה במחנות הפליטים של השומרון ופעלו בג'נין, בטול כרם ובשכם; הופעלו כעתודה לגזרת לבנון בפיקוד הצפון; ונקראו גם לשבועות ארוכים של לחימה במרכז רצועת עזה. "למבצע שנערך לפני כחצי שנה במחנה ג'נין, יחידות מובחרות התאמנו חודשים", סיפר אל"מ שושן. "אנחנו מצאנו את עצמנו בסמטאות מחנה הפליטים העוין בג'נין, מטהרים אותו מאויב, אחרי הכנות של יומיים".
"בארבעה חודשים, יצאו רק ליומיים"
אל"מ שושן נהנה מאוד מהפיקוד על אנשי מילואים: "אחרי 18 שנים שפיקדתי על סדירים, מרענן פתאום לפקד על חבר'ה שלא רחוקים מגילי. הם בוגרים יותר, חושבים ואחראיים. הם יודעים היטב שכל מחבל שנהרוג פה, זה פחות מחבל שהילד שלהם יתמודד אתו כחייל בעוד 15 שנים. ככל שנעמיק בלחימה בעזה נגד חמאס, וזה ייקח לפחות שנה, כך נבטיח יותר שנים של שקט לתושבים בדרום. אנחנו כאן בהזדמנות להכריע את החטיבה המשמעותית ביותר של חמאס ברצועה – כל יום שלנו כאן זה בממוצע עוד עשרה מחבלים הרוגים ועוד עשרות אמצעי לחימה שתפסנו".
אבל האתגר לא פשוט עבור אל"מ שושן, לא רק בהיבט המבצעי: "כשאמרו לנו בסוף ינואר שהיציאה הביתה בוטלה ושניכנס שוב, הפעם לחאן־יונס, לא הסכמתי מיד. בדקתי קודם מה רוח החיילים. המשימה שלנו חשובה ביותר – החזקת הציר מהגבול ועד למחנה הפליטים שבמערב חאן־יונס, שבו נלחמות החטיבות הסדירות של גבעתי, 7, צנחנים והקומנדו. אני לא יכול לכעוס על מי שפתאום באמצע החיים נתן 100 ימי לחימה במילואים, ועכשיו נקלע לבעיות בבית. זו כמות לחימה במילואים, שמעולם לא הייתה, באף מלחמה. אלה אנשים שהשאירו בבית אישה בהיריון בחודש תשיעי, ובארבעה חודשים שיחררתי אותם רק ליומיים הפוגה בבית. הבעיה המרכזית היא חוסר זמינות לפתור בעיות בבית או בעסק. יש לנו בעלי עסקים בחטיבה שהם גם המנהלים של העסקים שלהם, אז בגלל המצב לא נכנסה להם משכורת כבר ארבעה חודשים. לא היה להם גם טלפון וזמן להסדיר את זה מעזה. ואז בת הזוג שלהם נכנסת לתדלק את האוטו ורואה שהאשראי לא נותן, כי הבנק חסם אותו. יש לנו אנשים רבים בחטיבה שלא יודעים אם יש להם עבודה ועסק לחזור אליהם. הפגיעה בסטודנטים היא משמעותית לא פחות: לרבים מהם כבר הלכה שנת הלימודים".
אנחנו חוצים עם שושן סמטה קצרה בין שני בניינים, מפורקים למחצה, ופוגשים את הכוח הגדודי שאיתר זה עתה שתי גופות מחבלים בפיר, שמחובר לרשת מנהור קרובה. את הבסיס התת־קרקעי הזה של חמאס השמידו כוחות החטיבה בימים האחרונים, ובתוך כך נהרגו שני המחבלים, עם קלצ'ניקובים תחת גופם. בצמוד למתקן הטרור: כיתות בית ספר יסודי, עם כתוביות בערבית שעוד נותרו על לוח המורה.
"כאן גררו את החטופים"
"ממדי הטרור פה מגיעים לכל בית. אין פה בכלל מרחבים אזרחיים. הכל נגוע בטרור והלחימה לא נפסקת", סיפר רב־סרן (מיל') אוריה חלמיש, מפקד אחת הפלוגות, שנולד וגדל בעצמונה, קילומטרים בודדים מהמקום שבו הוא נלחם כעת. "רק לפני יומיים נהרג לנו כאן לוחם גיבור מההנדסה, שמעון אסולין ז"ל, שהתנדב להישאר עוד ונפל בקרב פנים מול פנים. חד־משמעית אנחנו מרגישים שחזרנו לסדיר. לאט לאט מתרגלים לזה. אחרי שכבר היה לנו תאריך יעד לשחרור, קיבלנו שינוי משימה להגיע למרחב המסריח הזה. רק בכיכר הזו של בני־סוהילה שהשמדנו החודש, ראינו ב־7 באוקטובר את המחבלים גוררים את האחים שלנו שנחטפו".
אל"מ שושן ולוחמי המילואים שלו יודעים היטב שהסוף אינו קרוב. "אני מאמין שאם נסיים את הלחימה בקרוב אז נפגוש את חמאס שוב בעוד שנה-שנתיים", אמר המח"ט. "ואם נפסיק בעוד 3–4 חודשים, נקבל שקט לעשור. לכן חייבים להמשיך עד הסוף, גם אם זה ייקח יותר משנה, כדי שכל הדור הבא ייהנה משקט".
