קיר הטיפוס "רוג'ום" בקריית־שמונה הוא כנראה אתר לא מוכר לישראלי הממוצע, אך עבור קהילת המטפסים בצפון הארץ, צעירים ובוגרים, זהו "קיר הבית", המקום שבו הם מבלים שעות ארוכות מדי יום מתוך שאיפה להגיע לטופ בענף הפופולרי – שאף הפך לאולימפי בשנת 2020. כמו שקרה לספורטאים מענפים רבים אחרים, גם מטפסי הצפון ספגו מהלומה קשה כשפרצה מלחמת חרבות ברזל. בעוד שעמיתיהם מרוב חלקי הארץ יכלו להמשיך באימונים הרגילים שלהם, עבור המטפסים המקצועיים שמתגוררים בקרבת הגבול עם לבנון סגירתו של קיר רוג'ום, עקב פינויה של קריית־שמונה, מהווה גזרה מאתגרת במיוחד.
שניים מהם הם יוחאי פינקלר בן ה־17 מקיבוץ נאות מרדכי ונטע גל בן ה־15 מקיבוץ להבות הבשן, מטפסים מקצועיים שלאור תוצאותיהם המצוינות נכנסו לאחרונה לליגת העל של ענף הטיפוס בישראל. "נכנסתי לראשונה לענף הטיפוס בגיל 12", מספר יוחאי, "חיפשתי אטרקציה לחופש הגדול וכך הגעתי לקיר טיפוס. התחלתי לטפס ופשוט התאהבתי בזה. בזמנו גרנו בכרכור והתאמנתי בקיר טיפוס בחדרה. שנתיים אחר כך עברנו לנאות מרדכי ומאז אני מתאמן ברוג'ום, המקום שהפך לבית השני שלי".
יוחאי מטפס בין חמש לשש פעמים בשבוע, בכל פעם בין שעתיים לארבע שעות, ומבצע בנוסף גם אימוני כוח בחדר כושר. הוא מתאר את הטיפוס כדבר החשוב בחייו. "יש ימים רבים שבהם אני מחכה בציפייה לנעול את נעלי הטיפוס, למרוח את המגנזיום על הידיים ולעלות על הקיר", הוא אומר.
האימונים האינטנסיביים האלו היו שגרת יומו במהלך השנים האחרונות, אך אז הגיעו אירועי 7 באוקטובר. "בבוקר של אותה שבת פתחתי את האינסטגרם שלי והתחלתי לראות, לתדהמתי, תמונות וסרטונים של מחבלים שחודרים ליישובים בדרום", הוא משחזר, "זה היה מאוד מלחיץ, וכשראיתי אחר כך את אבא שלי – שמשרת במילואים ביחידה מובחרת – עולה על מדים בדרכו לצבא, הבנתי שמשהו אחר מתמיד קורה כאן. בגלל הקרבה שלנו ללבנון, אנחנו גרים 7־6 קילומטר מהגבול, לא ידענו מה הולך לקרות עם חיזבאללה, ולכן כבר למחרת נסענו לסבא שלי בפרדס־חנה. גרנו שם במשך חודשיים עד שחזרנו לנאות מרדכי. באותה תקופה נדדתי בין קירות טיפוס שונים ברחבי הארץ, וגם כיום אני עושה נסיעות ארוכות להגיע לקירות טיפוס, בגלל שקיר רוג'ום סגור. זה ממש לא נוח, אני חוזר בשעות מאוחרות הביתה, אבל ספורטאי מקצועי חייב לשמור על כשירות ולהתאמן מדי יום, ואני כל כך אוהב את הטיפוס שזה שווה את זה".
בעוד שאצל יוחאי המעבר לפרדס חנה־כרכור איפשר את המשך האימונים, הרי שעבור נטע, שנשאר לגור בלהבות הבשן לאורך כל המלחמה, לסגירת הקיר בקריית־שמונה הייתה משמעות קשה: עצירת האימונים לפרק זמן דרמטי של שלושה חודשים וצבירת פערים שהוא מנסה כעת לצמצם. "קיבוץ להבות הבשן ממוקם כ־10 קילומטר מהגבול כך שלא התפנינו במהלך המלחמה", הוא מספר, "אבל אנחנו בהחלט מרגישים אותה באוויר ושומעים את ההפצצות מדי יום. את 7 באוקטובר אני זוכר בעיקר כיום מבלבל, עם מעין שקט מתעתע בצפון. לא ידענו מה הולך לקרות בגזרת חיזבאללה והיינו מאוד דרוכים".
נטע מסביר כי המשפחה נשארה אמנם לגור בלהבות הבשן, אך זה בערך הדבר היחיד שנשאר כמות שהיה לפני פרוץ המלחמה. "הכל מסביב השתנה", הוא מעיד, "זו לא רק קריית־שמונה שפונתה וקיר הטיפוס שנסגר, אלא גם העובדה שחלק גדול מהחברים שלי מקיבוצי הסביבה ומקריית־שמונה עצמה התפנו, ולא גרים באזור כבר כמה חודשים. בשלושת החודשים שבהם לא יכולתי לטפס ביצעתי אימוני כוח על מנת לשמור לפחות על יכולת גופנית גבוהה, אבל אין ספק שזו תקופה מאוד מאתגרת למטפסים מהצפון. ספורטאים מקצועיים חייבים להתאמן באופן סדיר על מנת לשמור על יכולות תחרותיות. כרגע אני מטפס על קירות שונים בארץ, המרכזי שבהם הוא הקיר בכרמיאל. הדרך אליו לוקחת למעלה משעה בתחבורה ציבורית, אז קל זה לא".
נטע החל להתאמן בטיפוס כבר בגיל 11. מי שהכירו לו את הספורט הנישתי היו הוריו, שעסקו אף הם בטיפוס בצעירותם. בדומה ליוחאי, גם לנטע יש שגרת אימונים תובענית הכוללת 6־5 אימוני טיפוס בשבוע, ובנוסף אימוני כוח. עבור נטע, הטיפוס היה גם צעד חשוב בהתפתחותו האישית. "לפני שהתחלתי בזה הביטחון העצמי שלי היה מאוד נמוך", הוא מסביר, "העיסוק בטיפוס חיזק אותי פיזית ומנטלית. אני מרגיש שהפכתי בזכותו לגרסה הכי טובה של עצמי".
יוחאי ונטע, ששייכים למועדון הטיפוס "טופ", נכנסו כאמור לאחרונה לליגת העל של ענף הטיפוס בישראל, שדרכה הם יכולים להשתתף בתחרויות ארציות. השאיפה שלהם היא להגיע לנבחרת ישראל בטיפוס ולהשתתף בתחרויות בינלאומיות. מעבר להנאה והסיפוק שהם שואבים מהעיסוק בספורט תחרותי, השניים מספרים כי הטיפוס מספק אתגר מוחי ופיזי מהנה, ומעידים כי קירות הטיפוס מהווים עבורם מקום מפלט מהמצב הביטחוני השורר במדינה. "זה מין סוג של מקום לברוח אליו. אתה מתמקד במשהו שונה מכל מה שקורה עכשיו במדינה וזה מנתק אותך לטובה. בסופו של דבר אני חושב שבלי הטיפוס היה לי מאוד קשה בתקופה הזו", מתוודה יוחאי. נטע מוסיף כי "ברגע שאני מגיע לקיר טיפוס קורה לי משהו מאוד מיוחד. ואני חושב שזאת אחת הדרכים הכי טובות עבורי להתמודד עם כל קושי".
ומה בנוגע לשאיפות המקצועיות שלהם? חלומו הגדול של נטע הוא להפוך לאלוף ישראל ולייצג את המדינה באולימפיאדה. חלומו של יוחאי די דומה, אך יש בו טוויסט אישי: "בסופו של דבר כל ספורטאי שואף להיות אלוף אולימפי, אבל הייתי רוצה בנוסף להיות ייחודי בענף הזה, שאנשים יזכרו את סגנון הטיפוס שלי שנים רבות קדימה".
