אם יש דבר אחד שכ־80 אלף תושבי יישובי גבול לבנון שפונו מבתיהם או התפנו עצמאית עם פתיחת מתקפת חמאס וחיזבאללה ב־7 באוקטובר כמהים לו, זה ודאות. בזמן שהמתווה להחזרת תושבי העוטף לבתיהם כבר קיים והדיבורים על שיבה הביתה הפכו למוחשיים, לתושבי הצפון אין כל אופק והם נשענים על שברי שמועות מייסרות ומטלטלות.
שמועות שמספרות על הסכמי הסגת חיזבאללה, על כוונת הממשלה להפסיק את מימון המלונות בחודש הבא ועל התחייבויות של שר החינוך כי שנת הלימודים תסתיים בעוד התלמידים ימשיכו להיות מחוץ לבתיהם.
בצל הדיווחים על שכיחות אירועי אלימות ותקיפות מיניות בסיר הלחץ במלונות שאליהם פונו והפכו לכלובים מזהב, יותר ויותר מפונים מהגליל עוזבים את המלונות ושוכרים דירות ברחבי הארץ, לעיתים במחירים מופקעים המותאמים ל”מענק” שהמדינה מקציבה להם. הם מגלים בדירות האלו מחדש את בני משפחותיהם, מצליחים להחזיר מעט מהסמכות ההורית שנלקחה מהם וזוכים סוף־סוף לאינטימיות בחדר פרטי בלי עוד ילדים שישנים לצידם במיטות מתקפלות. אלו שהבינו את מצבם ואיבדו תקווה לשיבה מהירה כבר השתקעו בבתים החדשים ומצאו חברים חדשים וקהילות חדשות, שאותן יעזבו שוב מתי שהוא.
הם משוועים לשביב ודאות וזקוקים למנהיג אחד מבין שורות קבינט המלחמה שיישיר מבטו אליהם, יודה בגלוי כי אף אחד לא ייתן להם תאריך צפי לשובם הביתה. לא כי לא רוצים לתת, אלא כי אין סיבה שבחיזבאללה ייחשפו ללוח הזמנים הישראלי. אז למה הם כן זקוקים? להבטחה אחת חצובה בסלע "לפחות עד חודש אוגוסט נדאג להמשיך לכם את המענקים. לכו שכרו דירות, פתחו בחיים חדשים וזמניים. קבלו את המציאות והסתגלו לה, ומתי שיהיה אפשר, תשובו הביתה". הם זקוקים למישהו שיאמר להם באומץ ובאמפתיה כי מדינת ישראל לא תנטוש אותם למצולות חוסר הוודאות.
***
אין פוליטיקאי שלא עבר דרך ביתן הפלאפל של שמעון עמר בקריית־שמונה. מימין ומשמאל, גם נתניהו וגם לפיד וגנץ וברק ורבים נוספים ידעו כי הדרך למצביעים חייבת לעבור דרך הפלאפל של שמעון, דור שני למשפחה שהקימה מוסד קולינרי בשנת 1958.
בחודש אוקטובר שמעון עמר ובני משפחתו פונו מהעיר, ומאז הדוכן הפופולרי עומד סגור ושומם. "קשה לי כל כך בלי להכין את הפלאפל בשגרה שכל כך התרגלתי אליה", הוא מספר בקול סדוק. "ביום ראשון אני רוצה לחזור הביתה ודי. עד עכשיו נשארתי פה רק בגלל אשתי בתיה שהקימה את בית הספר לילדי המפונים בסינמה סיטי, והתלמידים זקוקים לה כל כך".
מאז שהקים אביו אליהו עמר ז"ל את הדוכן הקטן והצנוע בלב העיר, השמן במטגנת העמוקה כמעט ולא התקרר בה. "עברנו בקריית־שמונה את מלחמת שלום הגליל וענבי זעם ולבנון השנייה ומה לא, ואף פעם לא קרה שהעסק היה סגור למשך זמן ארוך כל כך", מספר עמר.
בשנים האחרונות בנו הצעיר, נדב אליהו, עובד לצידו וממשיך את המורשת המשפחתית שרק מחכה לרגע שבו תוכל לשוב ולהכין פלאפל. עם הגעת משפחת עמר לעיר הגדולה היו רבים שהציעו להם להקים סניף מקומי, ואפילו זמני בעיר ולהביא את טעם הגליל. "היו כאלה שהיו מוכנים אפילו להשקיע את כל מה שצריך העיקר שאכין פה פלאפל, אבל זה קשה לי. לטעם בקריית־שמונה יש משהו אחר, אין לי פה את התבלין שקמתי איתו כל בוקר בשמחה ובאהבה גדולה ללקוחות שלי", מודה עמר.
הוא טוען כי "שלא כמו בתל־אביב, אצלנו בפלאפל מוכרים רק פלאפל נטו, בלי שווארמה ושניצלים וכל מיני דברים שעושים פה. אני הולך לפעמים בתל־אביב וטועם מנה פלאפל אבל מה אגיד לך, אני לא רוצה להיות שחצן אבל זה לא פלאפל אמיתי. הכל תעשייתי. אני אוהב את המנה שלי בטעם ביתי. שמכינים מכל הלב עד שנגמרת התערובת וסוגרים".
מביקורי הפוליטיקאים הרבים שעלו אליו לרגל וביקשו להתכבד במנת פלאפל נותר לו כעת טעם מר של אכזבה. "אני מאוכזב מאוד מהפוליטיקאים. איך ייתכן שבמדינה מתוקנת 120 אלף תושבים יהיו מחוץ לבית שלהם במשך כל כך הרבה חודשים? אני חושב שזו הייתה שטות שעזבנו את הבית. כרגע אין כלום, היו תקופות שהיינו מקבלים 40 קטיושות בלילה והיינו קמים בבוקר לשגרה ולעסקים. למה למשוך את הדבר הזה ככה כבר ארבעה חודשים בלי לראות את הסוף. כמה זמן עוד נחכה ככה?"
עמר מוסיף ומבקש מהקודקודים שם למעלה: "יאיר לפיד היה אצלי פעמיים ולביבי הכנתי כמה פעמים פלאפל. גנץ ואשכנזי ואיזנקוט ומי לא היו אצלי והאכלתי אותם. אני רוצה לומר להם - תפסיקו עם השטויות שלכם בכנסת והמילים הלא יפות. השיח הזה מגעיל. תראו לאן הגענו. אני מעדיף פתרון מדיני והלוואי ויהיה כזה, אבל לפי איך שחיזבאללה מתנהלים לא נראה לי שהם רוצים להגיע להסכמות. אני לא רוצה עוד חיילים הרוגים ומשפחות שכולות אבל אנחנו צריכים לחזור הביתה ולחיות בביטחון במדינה שלנו".
