כשדורי בן זאב פתח את הרדיו ב־7 באוקטובר בשש וחצי בבוקר, הוא שיפשף את עיניו בתדהמה. "חשבתי שזה איזה פודקאסט על מלחמת יום כיפור, לא האמנתי שזו המציאות", הוא אומר, "אבל אז פתחתי את הטלוויזיה והבנתי את גודל האסון. יותר מאוחר צילצלתי לרדיו ואמרתי למנהל שלנו בתאגיד (לי־אור אורבך), 'אני רוצה להתגייס'. למחרת התחלתי לשדר בבוקר ב־88fm. פתחתי מיקרופון, ברגע הראשון לא יכולתי להגיד כלום חוץ מאת השעה ואת שם התחנה, ולאט־לאט למדתי להרגיע את עצמי ואת המאזין. מאז, במשך ארבעה חודשים, אני משדר כל בוקר. כל בוקר אני מדבר על החטופים. אני אומר, די משא ומתן, שחררו אותם הביתה, עכשיו, מיד".
אתה מכיר מישהו שנחטף?
"כרמל, הבת של חמוטל אחותי האהובה, הייתה במסיבה ברעים וניצלה. היא ברחה עם האוטו וירו לעברה. היא יצאה מהאוטו ועלתה על איזה ג'יפ. כל הזמן אמרה לאלוהים 'תציל אותי בשביל מיה', הבת שלה המקסימה בת השש. היא ניצלה וכל כך הרבה אנשים לא. מאז היא מטופלת. הטראומה לא מניחה לה".
ששי קשת הצטרף עם תחילת המלחמה לסיירת "סברי מרנן", לצד אשתו יונה אליאן וכוכבי הסדרה, ובמשך שבועות, בין ניחומי האבלים שקיימו, לא הפסיק להופיע איתם בפני המפונים ומשפחות החטופים. "בתקופה כזאת של עצב, כאב, כעס ומתח אתה אף פעם לא באמת יכול לדעת מה לעשות בתור אמן", הוא אומר. "אתה חושב שאולי תפגע באנשים ששרויים באבל ובכאב, אבל מהחודש הראשון שבו הופענו, הבנו שהם זקוקים לנחמה. אתה בא לנחם - והם מנחמים אותך. אתה בא לאנשים האלה ורואה שהם רוצים לעזוב את הטלוויזיה - יושבים שם בחדשות אנשים עם כל כך הרבה סימני קריאה, עם כל כך הרבה ידע, בלי שום סימני שאלה - ולהיות איתנו, לשיר ולצחוק".
"ב־7 באוקטובר בבוקר, כשראיתי טלוויזיה, שמעתי את האנשים מהבתים בעוטף מצלצלים לטלוויזיה, לתמיר סטיינמן, דני קושמרו ואלמוג בוקר, כי לא היה להם למי לפנות בבקשת עזרה", אומרת שלומית אהרון. "הם היו היחידים שאפשר היה לדבר איתם. ועדיין לא קלטתי את גודל האסון. אמרתי, בטח עוד מעט יבואו להציל אותם והכל ייגמר. תמיד אמרו, 'שואה כמו שעברו ההורים שלנו לא תהיה', והנה, קרתה שואה.
"אני זוכרת ששמעתי בצעירותי אמא שכולה אומרת שהקורבן היה כדאי כי הבן שלה מת למען המולדת, והיה לי מאוד קשה לשמוע את זה מאמא. אני לא יכולתי לומר משפט כזה, לא אז ובטח לא היום. זה העלה בי המון שאלות על המדינה, על החיים כאן ועל המלחמה, ומאז גיבשתי לעצמי את הדעות שלי".
"מששת הימים אני מסתובב בין המלחמות", אומר קשת. "אני מרגיש לפעמים כמו 'זמרת המלחמות', כמו יפה ירקוני החדשה. עברנו כל כך הרבה טלטלות, אבל טלטלה כזאת עוד לא עברנו. השבר הוא לא רק שבר של עצב, הוא שבר איום ונורא של בני דורי, שהיה להם חלום גדול לחיות פה בשלום. בכל המלחמות שהיינו בהן החיילים נלחמו, היום המלחמה היא כאן. בתוכנו. הרגו אותנו, חטפו אותנו, טבחו בנו ואנסו אותנו. אנסו והרגו בעצם את כל המדינה".
"אני שומעת על ילדים שהתחילו אצלם פחדים שיחטפו אותם", אומרת אהרון. "זה לא היה בעבר".
העולם כולו נגדנו
דורי בן זאב (74), ששי קשת (76) ושלומית אהרון (73) כבר הופיעו בלא מעט מלחמות - ממלחמת ששת הימים, ההתשה, יום כיפור ועד היום. החל מאמצע החודש הם יעלו עם המופע "עכשיו ביחד" של תיאטרון הזמר העברי, שמהווה חלק מתיאטרון היידישפיל. הם ישירו שירים שלהם ושל אחרים, יתבלו את השירים באנקדוטות מהקריירה שלהם ומהחיים כאן, ויחדשו את השיר "העולם כולו נגדנו", שקשת היה סולן הגרסה המקורית שלו, והפך להיות היום עדכני מאי פעם. "התחלנו לעבוד על המופע לפני המלחמה", אומר קשת. "קראנו לזה 'עכשיו ביחד' בגלל המהפכה, המחאה והפילוג שהיו כאן".
הדרכים של שלושתם הצטלבו לא פעם במשך יותר מ־50 שנות הקריירה שלהם. "במלחמת ששת הימים הייתי בגלי צה"ל ובלהקת השריון, והיה לי רומן עם הסולנית, תיקי דיין", אומר בן זאב. "זאת הייתה אהבה יפה. הערצתי גם את להקת הנח"ל, שבה ששי כיכב. הייתי נוסע איתם להופעות. הייתי שומע את ששי שר, מסתכל על הרגליים הנהדרות של שולה חן, וחוזר חלילה".
איפה הייתם כשפרצה מלחמת יום הכיפורים?
"הייתי בקיבוץ, במשמרות", מספר בן זאב. "הייתי אז מגיש רדיו בגלי צה"ל ומגיש מרק בחדר האוכל בקיבוץ, שם גרתי באותה תקופה, קרוב לחברי הנפלא מאיר אריאל. טליה שפירא סיפרה לי עליו ואמרה, ‘יש כותב נהדר שאתה חייב להכיר'. כשנפגשנו, כבר לא רצינו להיפרד. זה היה בינגו.
"זה התחיל מזה שבאתי לבקר אותו. היה כבר מאוחר ונשארתי לישון בקיבוץ. קמנו בבוקר, הוא הוציא תקרובת לדשא ורמקולים, ואני אומר לו, 'זה המקום שאני רוצה להתאשפז בו. מה אני צריך לעשות אם אני רוצה להישאר בקיבוץ?' ומאירק'ה אמר, 'אני לוקח אותך למזכירות, מסדרים לך חדר ועבודה ואתה כמו מתנדבת שוודית'. לשמוע את מאיר מדבר כשאתה הולך לכותנה ומעביר צינורות בחלקה, כשהוא מהרהר בקול רם, זו חוויה חד־פעמית. הוא היה איש שכולו ערכים, חכם מאין כמוהו.
"בערב יום הכיפורים עבדנו בכותנה, וכשהשמש עמדה לשקוע אמרתי לחבר'ה 'יאללה, בואו נתקפל, עוד מעט יום כיפור נכנס'. הקיבוצניקים הגיבו בביטול, 'יש עוד עבודה!' אמרתי להם, 'אנחנו עוד נשלם על זה'. למחרת קבעתי עם מאיר להקליט את כל נכסי הצאן והברזל שלו, כדי לשלוח לחברת תקליטים. ובשתיים אמא שלו מגיעה ואומרת, 'היכן מאיר?' אני שואל אותה, 'קרה משהו?' והיא אמרה, 'פרצה מלחמה'. מאיר שם את הגיטרה בצד והתחיל לקלל. נכנס לחדר, הוריד את הקיטבג, ונסע".
"הציעו ל'הכל עובר חביבי' לשיר שירים של מאיר אריאל", אומרת אהרון, "אבל ויתרנו. פשוט הרגשנו שאלה לא שירים של להקה. אני עד היום חושבת ככה. אלה שירים של זמר, של מגיש נפלא כמוהו. זאת לא הייתה כל כך השפה שלנו, למרות שמאוד אהבנו את מאיר".
קשת היה אז נשוי טרי ליונה אליאן. "גייסו את יונה לפניי לצוות הווי ובידור", הוא אומר. "יהודה ברקן, אריה מוסקונה ואני היינו בלהקת פיקוד דיזנגוף. שלחו אותנו יחד עם פסנתרן להופיע. בתאג"ד פגשתי רופא צבאי של חטיבת 188, שסיפר לי על אימי המלחמה ואמר לי: 'כתבתי שיר, 'הסופה מגולן', ואני רוצה שתשיר אותו אחרי המלחמה'. הדוקטור, מנחם מלינק, לא יכול היה לסבול את אימי המלחמה והתאבד אחר כך. אחרי המלחמה קובי אושרת הלחין את השיר ואני שרתי אותו. הוא הפך לאחד מהמנוני המלחמה".
"חותך בבשר החי"
קשת היה עד לכתיבת שיר נוסף. "באחת ההפוגות מהקרבות ישבנו בחושת הדקלים של אל־עריש, והאזנו בטרנזיסטור לשחרור העיר העתיקה בירושלים. נעמי שמר, שכתבה זמן קצר קודם את 'ירושלים של זהב', ישבה לידנו וכתבה את הבית הנוסף של השיר - 'חזרנו אל בורות המים'. זה רגע שאתה לא שוכח לעולם, רגע מכונן".
נצא מאוחדים מהמלחמה הנוכחית, או שהשסע והפילוג יימשכו?
קשת: "אנחנו עוד לא קולטים את השבר הגדול והנורא שקרה, ומה שזה יעשה לכל כך הרבה נפשות בארץ הזאת. אני לא חושב שאפשר יהיה להבריא את החברה שלנו, בטח אם חס וחלילה החטופים לא יחזרו. אני מאוד חושש שהחברה שלנו תתפורר אז לגמרי. הייתה איזו תקווה, עם כל הכאב, הכעס והעצב, שאולי אחרי 7 באוקטובר לא נחזור ל־6 באוקטובר, ולצערי המצב חוזר לקדמותו וממשיך. זה כואב לי נורא. חותך בבשר החי".
אהרון: "לא פתרנו בעצם את הקרע בינינו. הוא יצוץ מחדש. יחד עם זה מתגלים עכשיו כל האנשים הנפלאים של העם שלנו. אולי שם באמת נמצאת התקווה".
קשת: "החיילים בחזית הם ביחד, ונקווה שככה זה גם יימשך. יש עם נפלא, שמגיע לו לקבל מנהיגים ופוליטיקאים טובים יותר. החבר'ה בעוטף ובצפון רוצים לחזור הביתה, אבל לאן הם יחזרו? אנחנו, שיושבים בבתים שלנו, בכלל לא נותנים את הדעת על כך שהם יושבים ארבעה חודשים מחוץ לבתים שלהם. אני מסתובב במלונות, לפעמים של ארבעה־חמישה כוכבים, ובפנים בלגן אחד גדול. אין פרטיות, אין אינטימיות, אין כלום. זה איום ונורא".
"בורות בלתי נתפסת"
אחד השירים המסקרנים במופע הוא החידוש של קשת ובן זאב לשיר "העולם כולו נגדנו", שכתבו יורם טהרלב וקובי אושרת, והושר בפעם הראשונה בלהקת פיקוד דיזנגוף. קובי לוריא, שכתב את כל קטעי הקישור במופע, הוסיף לו קטעי ראפ מעודכנים. "החלטנו לחדש את השיר הזה כי הוא כל הזמן חוזר על עצמו", אומר קשת, ומבצע יחד עם בן זאב את השיר בחדר ההלבשה של אולם החזרות. "ישראל אף פעם לא הייתה במצב כזה. כמעט כל העולם באמת נגדנו. זאת בורות איומה. בלתי נתפסת".
אהרון: "היו לי ולבן שלי הרבה שיחות על המצב. הוא הרגיש שכל העולם נגדו, ובשלב מסוים הוא אמר, 'אמא, החלטתי שמה שצריך לעשות הוא פשוט להמשיך לנוע, להמשיך לנסות, להמשיך להתקדם, לא להתעכב על זה, כי אין לנו כוחות'. המילים 'להמשיך לנוע' מאוד עזרו לי להתמודד עם המצב".
בן זאב: "מקומם שהאנטישמיות גואה. המושג הזה שנקרא 'יהדות', 'יהודים', המקום הזה שנקרא ישראל – הם נכס. שחטו אותנו, הרגו אותנו, אנסו אותנו - ואנחנו אשמים!"
מה עושים כדי להיחלץ מהקושי ומהכאב העצומים?
"אני לא חושב שחזרנו לשגרה", אומר קשת, "אבל אנחנו לומדים לחיות לצד הכאב והטרגדיה. זה טבע האדם. גם בשואה, במחנות הריכוז, אנשים קיימו יחסי אישות, הם רצו להמשיך לחיות. בהתחלה יונה ואני הלכנו לשוק הפשפשים, למסעדה, כדי לעזור לבעלי המסעדות. מצד אחד לא היה נעים לנו לשבת שם, ומצד שני הם בירכו אותנו".
בן זאב: "כולנו חווים קודם כל אבל, מצב נפשי קשה מנשוא. אנחנו רוצים להראות את הטוב בתוך הקושי, להראות את האפשרי. אני גם מאמין מאוד בעם הזה. אני לא מדבר על מנהיגיו, אבל העם הזה הוא עם מיוחד במינו. יש סיפור על מאסטר זן שהתלמידים שאלו אותו, 'מאסטר, מה יהיה הסוף? יהיה טוב?' הוא אמר, 'יהיה טוב'. 'ואם לא יהיה טוב?' הם שאלו. 'אז כנראה שזה לא הסוף'", מחייך בן זאב. •
