עונת הפריימריז לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב מתקרבת לשיאה, אבל הנשיא ג'ו ביידן לא עורך הרבה עצרות קמפיין. ראשית, הוא לא ממש צריך, אין לו יריבים בפריימריז הדמוקרטיים. שנית, הצוות שלו מודע לכך שכל פליטת פה הופכת לכותרות ראשיות שמחזירות את נושא גילו למרכז הדיונים. ביידן, יודו בשקט גם יריביו הרפובליקנים, עדיין חד וצלול ושולט בחומר, אבל בפוליטיקה הנרטיב חזק מכל.
שתי הסיבות הנ"ל נלקחו בחשבון מזמן בידי עוזריו של ביידן, אבל עד לפני ארבעה חודשים איש מהם לא דמיין גם בתרחישים הפרועים ביותר את הסיבה השלישית שבגללה נשיא ארה"ב, בשנת בחירות, לא נואם בפני קהל יותר מכפי שהוא ממש צריך: כל אירוע כזה נקטע בידי מפגינים פרו־פלסטינים שדורשים הפסקת אש מיידית בעזה, מניפים שלטים וקוראים לו בכינוי שבשקט־בשקט צורב את ביידן עמוק: Genocide Joe - "רצח עם ג'ו". כמעט תמיד זו רק קבוצה קטנה של מפגינים, אבל ההפרעות שלהם הופכות לקליפים ויראליים. כל הדברים האחרים שביידן אומר בנאומים האלה - הגאווה בכלכלה המשופרת, רשימת ההישגים הפנימיים הארוכה שלו - טובעים בקריאות "הפסקת אש עכשיו". שום דבר מההפרעות האלה לא באמת עוזר לפלסטינים, אם כבר זה רק יוצר אנטגוניזם של הקהל הרחב למוחים שנתפסים לרוב במיינסטרים כהזויים, אבל כל קליפ כזה גורם לביידן עוד חתך קטן.
בבית הלבן מתחילים להבין שכל עוד מגיעות מעזה תמונות קשות מדי יום, כל עוד אין הפסקת אש, וכל עוד ביידן לא זז מתמיכה חסרת תנאים בישראל מול הבעת רק מינימום הכרחי של אמפתיה כלפי הפלסטינים - זו תהיה מציאות שנת הבחירות. חלק מהאנשים סביב ביידן מודאגים מעבר לווידיאו ויראלי כזה או אחר. הם מביטים בסקרים בעיניים כלות, רואים את הקריסה בתמיכת מצביעים צעירים ומצביעים לא לבנים, וחשים סכנה של ממש שביידן יפסיד בבחירות הקריטיות לעתיד אמריקה בגלל משהו שקורה בצד השני של האוקיינוס.
"הכתובת הזו על הקיר", אומר איש צוות של חבר קונגרס דמוקרטי תומך ישראל, "אם יש משהו שמצביע על בעיית הגיל של ביידן זה לא השטויות שאומרים עליו בתקשורת, אלא העובדה שהוא לא קולט שהקרקע זזה כמעט ברמה של רעידת אדמה בכל מה שקשור בסכסוך הישראלי־פלסטיני, וביחס לישראל באופן כללי".
למה הוא מפספס את זה?
"הדור של ביידן זוכר את ישראל מהמיתוסים, זו שהוקמה מאפר השואה, שהייתה אנדרדוג בסכנה קיומית מתמדת. ביידן היה ילד כשישראל הוקמה, הוא עדיין שבוי בקסם של המדינה שהיא הייתה עד שנות ה־70 וזה לא ישתנה לעולם, הוא באמת הנשיא הציוני האחרון. אבל אנשים מתחת לגיל 30, אפילו מתחת לגיל 40, כבר מכירים את ישראל בעיקר כמעצמה צבאית שמקבלת תמיכה חסרת תנאים מארה"ב, שולטת על עם אחר ומונהגת בידי ראש ממשלה ימני־קיצוני שמרבית הדמוקרטים באמריקה מתעבים. המתחים האלה עכשיו נמצאים בכל חלק של המפלגה, מהבית הלבן עד הקונגרס. אני מרגיש את זה כל יום, חברי צוות צעירים באים בלי חשק לעבוד עבור הדמוקרטים. זה לא טוב".
האיש שלנו בפילדלפיה
הדמוקרטים חששו כבר במהלך 2023 מאובדן קולות למועמדים עצמאיים, או למפלגה שלישית שתנסה למצב את עצמה כסוג של "מרכז" חדש. הם לא חשבו שיראו את הקואליציה הרב־תרבותית השברירית שלהם בסכנת פירוק - מועמדים דמוקרטים לא יכולים לנצח בחירות בלי התייצבות מסיבית של מצביעים שחורים וצעירים. זו הדרך היחידה לאזן את היתרון האלקטורלי שמעניקים מצביעים לבנים במדינות כמו פנסילבניה, וויסקונסין ומישיגן למפלגה הרפובליקנית. זה היה נכון גם לגבי ג'ו ביידן ב־2020, כשמספר שיא של מצביעים צעירים נתן לו יתרון של 20 אחוז על דונלד טראמפ בקרב החתך הדמוגרפי הזה באוכולוסייה הכללית. זהו הפרש קריטי בבחירות כל כך צמודות שלמעשה מוכרעות במספר מדינות בודדות שבהן אוכלוסיית הצעירים היא נוכחת ואקטיבית, כמו פנסילבניה ומישיגן, שבה יש גם אוכלוסייה ערבית־אמריקאית גדולה.
"הבחירות האלה יוכרעו בשוליים", אמרה השבוע ל"פוליטיקו" האסטרטגית הדמוקרטית, ליז סמית', "אנשים לא מבינים שאובדן של ממש מעט קולות יכול לעלות לנו בבחירות". בסקרים שנערכים מאז 7 באוקטובר יש שוויון בין ביידן לטראמפ בקרב מצביעים צעירים, ובחלקם אפילו יתרון לטראמפ. זה לא קורה כי מצביעים צעירים פתאום לא חוששים שטראמפ ייקח מהם את חופש ההפלות ויחסל את הדמוקרטיה האמריקאית, ובוודאי לא כי הם חושבים שהוא יהיה טוב יותר עבור תושבי עזה - זה קורה כי הם זועמים על ג'ו ביידן. "יש משהו עמוק שמתרחש באופן שבו צעירים אמריקאים, במיוחד דמוקרטים, חושבים על נושא הסכסוך הזה, זו לא רק אנקדוטה“, אמר ל"הגרדיאן" שיבלי תלחמי, פרופסור באוניברסיטת מרילנד, שחוקר עשרות שנים את יחס הציבור האמריקאי לסכסוך הישראלי־פלסטיני.
כך למשל, העיתון "פילדלפיה אינקוויירר" דגם השבוע 24 מצביעים צעירים בפנסילבניה. 23 אמרו שהם לא מתכוונים להצביע לביידן. זה לא מדגם מדעי, אבל הוא מצייר מגמה אמיתית. מדליין שיק, בת 22, אמרה לעיתון: "אני לא יכולה להצביע למועמד שלא קורא מיד להפסקת אש בעזה. וזה בא ממישהי שלבשה חולצות של ביידן, ענדה סיכות ביידן, ובאמת חושבת שטראמפ הוא סכנה גדולה".
היועצים של ביידן מצביעים על סקרים לאומיים שמראים שהמלחמה בעזה אינה נמצאת בראש מעייניהם של רוב האמריקאים. זה נכון, אבל חסר משמעות אם פלג מצביעים קריטי לדמוקרטים חושב שהסכסוך הזה הוא כן הדבר החשוב ביותר. הסנאטור ג'ון פטרמן, איש מעמד הפועלים מפנסילבניה הקריטית והמתנדנדת, הפך די במפתיע בארבעת החודשים האחרונים, לאחד הקולות הפרו־ישראליים ביותר במפלגה הדמוקרטית. בתור מי שהגיע לקונגרס נישא על כתפי מצביעים צעירים פרוגרסיביים, פטרמן לוקח סיכון פוליטי גדול והבית הלבן שמח להשתמש בו כדובר ברור וקומוניקטיבי יותר מביידן. "הבוחרים הצעירים שדואגים למצב בעזה צריכים לשקול את ההשלכות של עזרה לטראמפ לנצח. הוא ייתן לבנימין נתניהו יד חופשית הרבה יותר", אמר השבוע פטרמן, "אם אתה זורק את ההצבעה שלך, אתה מעצים את נתניהו. אסור לשכוח את הלקח של 2016. אמרתי אז אותו דבר לבוחרים: 'היי, אתם יודעים מה, אתם אולי לא אוהבים את קלינטון, אבל אתם לא מבינים מה טראמפ הולך לעשות לנו?'"
הבית הלבן אכן מאמין כי יש עוד הרבה זמן וכאשר בסופו של דבר הבחירה תהיה בין ביידן לטראמפ, אנשים יסתמו את האף ויצביעו. "לא יודע, זה לא ממש עבד ב־2016", אומר איש הצוות הדמוקרטי, "שיטת 'הרע במיעוטו' זו לא צורה לנצח בחירות. את צריכה לגרום לאנשים לרצות להצביע, אחרת הם לא יעמדו 12 שעות בתור".
בתוך ממשל ביידן מסכימים, גם אם בשקט, כי ההתנהלות הפומבית שלהם הייתה בעייתית כבר מהשבוע הראשון. אי־אפשר היה לפספס את ההתעלמות של ביידן ודובריו מהסבל של תושבי עזה, ובהודעה שפירסם לציון 100 ימים ל־7 באוקטובר, הבית הלבן אפילו לא הזכיר אותם. בממשל הבינו את זה רק לאחרונה ויזמו מפגשים עם מנהיגים מוסלמים בדלתיים סגורות, אבל אלה עזבו מאוכזבים מסירוב הממשל לקרוא להפסקת אש או להציב תנאים לסיוע הצבאי לישראל. ביידן עצמו נפגש פעם אחת עם קומץ מנהיגים מוסלמים, וגם הפגישה הזו לא שיפרה את המצב. כשנשאל על אובדן תמיכת מצביעים ערבים־אמריקאים בגלל המדיניות שלו בעזה, ענה ביידן: "טראמפ רוצה להטיל איסור על כניסת מוסלמים למדינה" - תשובה שרק הרגיזה את הקהילה עוד יותר, בגלל הפטרונות שלה.
"הפגנת קצת יותר אמפתיה לא הייתה מזיקה", אומר איש הצוות הדמוקרטי, "בוודאי כשאנשים יודעים שמדובר בנשיא הכי אמפתי בהיסטוריה, אבל זה חלק מהאינסטינקט שלו לתמוך בישראל בלי לראות בעיניים. ואם כבר שיקולים פוליטיים, הוא בפירוש מעדיף לשמור על הקול היהודי, אבל שוב, מתעלם מתזוזת האדמה מתחתיו. קמלה האריס, שנפגשת הרבה עם מצביעים בני מיעוטים, לוחצת על הבית הלבן לגלות יותר אמפתיה, אבל אני לא חושב שזה עובד בינתיים".
בבית הלבן, בטח ברמה הפומבית, מצופפים בינתיים שורות סביב הנשיא ומדיניותו הפרו־ישראלית המובהקת. זה גם עוזר שהפקידים והיועצים הבכירים שם ציונים כמעט כמוהו. זאת בניגוד לדרגי הממשל הנמוכים יותר ולבטח אלפי פעילים במפלגה הדמוקרטית, שיותר מאוזנים ובשוליים גם לא חסרים ביניהם גם פרו־פלסטינים מובהקים, שמוצאים עצמם קרועים.
"זה אסון פוליטי"
באופן כללי, התמיכה של ביידן בישראל עדיין מקבילה לדעה הגורפת בציבור האמריקאי. סקרים מראים בבירור כי רוב האמריקאים עומדים מאחורי ישראל, גם אם יש להם השגות לגבי מה שקורה בעזה. הבעיה הפוליטית הגדולה של ביידן היא לא התמיכה שלו בישראל, אלא התמיכה שלו בישראל שמונהגת בידי ממשלת נתניהו. החיים היו יכולים להיות הרבה יותר קלים עבורו אם ראש ממשלת ישראל היה מישהו אחר, כי הטינה לנתניהו היא משהו שחוצה היום דורות, מיעוטים, דמוגרפיה ואידיאולוגיה במפלגה הדמוקרטית.
דמוקרט פרו־ישראלי בבית הנבחרים אמר השבוע ל"פוליטיקו" כי עכשיו יש הסכמה כמעט בכל חלקי המפלגה שהמלחמה בעזה צריכה להסתיים. "זה אסון פוליטי", אמר הדמוקרט, "הבייס ממש עצבני - ולא רק השמאלנים המובהקים. מעולם לא ראיתי עומק כזה של ייסורים כמו בנושא הזה. ביבי נתניהו רעיל בקרב מצביעים דמוקרטים, וביידן חייב להתרחק ממנו - אתמול“. ביידן מכיר את נתניהו יותר טוב מכל מנהיג עולמי נוכחי ואין לו אשליות. לפי "פוליטיקו", ביידן אמר שנתניהו "הוא פאקינג בחור רע". הבית הלבן אמנם מיהר להכחיש, אבל יש סיבה שבגללה דבר כזה מודלף. ביידן מנסה לשדר מסר שהוא שותף למיאוס הדמוקרטי מנתניהו. בינתיים אין לזה אפקט.
אפילו אנשי השמאל הקיצוני ביותר במפלגה הדמוקרטית הבינו בשבועות האחרונים כי עדיף להם לא להזכיר במפורש את "ישראל", לה יש תמיכה רחבה בציבור, אלא לדבר שוב ושוב על "נתניהו". ראשידה טלהיב, המחוקקת ממוצא פלסטיני בקונגרס, אמרה השבוע בנאום בבית הנבחרים: "אם אתם לא תומכים בנתניהו, אם אתם נגעלים מתמונות של אינספור ילדים מתים שנשלפים מההריסות, אם אתם באמת מאמינים בשמירה על זכויות האדם והחוק הבינלאומי - הצביעו נגד מתן צ'ק פתוח לרצח העם של נתניהו". גם ברני סנדרס, עדיין דמות משפיעה מאוד על פרוגרסיביים צעירים, מתבטא באופן קבוע בעד ישראל אבל נגד "תמיכה בממשלת נתניהו".
הטינה הדמוקרטית לנתניהו התבשלה על אש שנדלקה ב־2009 ומאז רק התעצמה. הדור המגוון גזעית שגדל על הנשיא השחור הראשון, ברק אובמה, ראה את נתניהו מעליב אותו, נואם נגדו בקונגרס והופך את ישראל לסניף של המפלגה הרפובליקנית. אחר כך באו בחירות 2016 ו־2020, שבשתיהן נתניהו לא התאמץ להסתיר את תמיכתו בטראמפ. הצעירים האלה גדלו עכשיו לכוח פוליטי משמעותי, ובין היתר הם מקרינים על ישראל את תיעובם כלפי נתניהו.
"ביידן הציל את ישראל אחרי 7 באוקטובר", אומר איש הצוות הדמוקרטי, "זו לא הגזמה. כל מי שקצת יודע איך נראו הימים הראשונים מבין את זה. הוא נותן לישראל כל מה שהיא מבקשת, ונתניהו מתעסק בלשים לו מקלות קבועים בגלגלים. הוא נפגש עם לכלן מרדוק, הבעלים של פוקס ניוז ו'וול סטריט ז'ורנל', וכמה ימים אחר כך איתמר בן גביר הולך ל'ז'ורנל', מלכלך על ביידן ואומר שטראמפ עדיף לישראל. אף אחד לא אידיוט לחשוב שנתניהו לא ידע על הראיון הזה. ביידן לא נאיבי ולא טיפש. ברור שהוא מבין שנתניהו מעדיף את טראמפ, והוא מקפיד מאוד להפריד בין נתניהו לישראל. אבל זו טעות פוליטית כי המצביעים הדמוקרטים כבר לא עושים את ההפרדה הזו".
בבית הלבן מקווים מאוד, כמעט מתפללים, שעד האביב אפשר יהיה להשאיר את המלחמה בעזה מאחור. ואם יקרה לביידן נס פוליטי, הוא יוכל להכריז לפני הבחירות על מתווה נרמול יחסי ישראל עם ערב־הסעודית והסכמה על הקמת מדינה פלסטינית בעתיד לא מוגדר. אבל בינתיים, כל יום שעובר מעצים את האנטי בקרב האנשים שבלעדיהם ג'ו ביידן פשוט לא יכול לנצח בבחירות, שכולם מסכימים כי עליהן מונח עתיד הדמוקרטיה האמריקאית.
