פעם היו היהודים עכברושים. עכשיו הם בואשים. פעם אלה היו החשוכים. היום אלה הנאורים. עד שלא מגיעים לסיבוב הרצאות בקמפוסים בארצות־הברית קשה להבין מה קורה שם. ולאחר למעלה מעשור וחצי של הרצאות בקמפוסים, אני יכול לומר, שהפעם, לפי מה שראיתי במו עיניי, מעולם לא היה מצבה של האמת גרוע יותר. זו בעיה של ישראל. בוודאי. אבל זו בעיקר בעיה של העולם החופשי בכלל, וארצות־הברית בפרט. משהו רע עובר על האליטות הליברליות. לא כולן. לא בכל מקום. אבל יש סיבה לדאגה. הרבה דאגה.
בכניסה לאוניברסיטת קולומביה המכובדת, מאוניברסיטאות האייווי ליג, שאליה הגעתי להרצאה ביום שלישי השבוע, ניצב שלט ענק עם כיתוב דיגיטלי מתחלף. בראשון נכתב: "ישראל גונבת איברים פלסטיניים". זו גרסה מודרנית של עלילת הדם הישנה. יהודים. דם. הכיתוב הבא היה: "ישראל היא גרמניה הנאצית החדשה". חופש הביטוי מאפשר את פרסום שלטי שטיפת המוח הגזענית הזאת. אבל לפי קבלת הפנים שהוכנה לי, זו תהיה פגיעה בחופש הביטוי אם יופיע בקמפוס מישהו שיפריך את הטענות השקריות והגזעניות נגד ישראל.
עלון מתועב שהופץ בקמפוס של אוניברסיטת קולומביה והעביר לי פרופ' שי דוידאי - פסיכולוג חברתי, שהפך בחודשים האחרונים לאחד הלוחמים הבולטים באנטישמיות המתחדשת - מציג תמונה של בואש, שנראה מאיים במיוחד, מכוסה בדגל ישראל, עם כיתוב שלא משאיר מקום להרבה ספקות: "זהירות, בואש בקמפוס". זה לא נגד יהודים, טענו נגד דוידאי ברשתות החברתיות, זה בגלל שמישהו ריסס חומר כימי בהפגנה פרו־פלסטינית, שכמו כל ההפגנות, הייתה הפגנה בעד חמאס. אלא שעד לרגע כתיבת שורות אלה, למרות אין־ספור מצלמות שמנציחות את הפגנות מהנהר־עד־הים האלה, אף אחד לא נעצר. ראשית, לא ברור מי ריסס, שנית, מה היה קורה לוּ היה מחולק פלאייר עם הכיתוב "רוצח פלסטיני", בגלל התמיכה המוצהרת של המפגינים בג'נוסייד ליהודים? התשובה ידועה מראש. הקמפוס היה רועש וגועש. ומה היה קורה לו במקום ישראלי היה אפרו־אמריקאי, בגלל איזה אפרו־אמריקאי שעשה משהו אסור? אפשר להניח שארה"ב הייתה חווה רעידת אדמה חדשה נוסח אירועי ג'ורג' פלויד. אבל לאנטישמים מותר הכל בכל מכל כל. הם נושאים שלטים עם הכיתוב: By Any Means Necessary, בעיקר כדי להצדיק את הרצחנות החמאסית ואת האונס הברוטלי. דמם של הישראלים, של הציונים, של היהודים - מותר.
אלה לא רק שלטים ופלאיירים. הצלחתי להתפעם ממסמך מפורט, חמישה עמודים, שקרא למנוע את ההרצאה שלי. הטענה הייתה שעבדכם הנאמן גזען וזה מסוכן, והצגת נרטיב שכזה היא מחוץ לתחומי חופש הביטוי. בין ההוכחות ל"גזענות" שלי הופיעו ההתנגדות לזכות השיבה, ערעור על נתוני ההרוגים של משרד הבריאות של חמאס, וביקורת על רב־תרבותיות. עובדתית זה נכון. אלא שהכל מנוסח בדרך מניפולטיבית, עם לינקים למאמרים שכתבתי במהלך הרבה מאוד שנים. לא היה שם שמץ של גזענות, אבל התמיכה בשתי מדינות לשני עמים, שאחת מהן כמובן יהודית ודמוקרטית - נחשבת היום לגזענות. החלטת האו"ם מ־1975 שהשוותה בין ציונות לגזענות בוטלה בשנת 1991. אבל היא חיה וקיימת בקמפוסים. זו תוצאה של תעמולת זוועה, של דמוניזציה, של פרופסורים שיש להם אין־ספור טענות להצדקת הג'נוסייד של חמאס, ובאותו משפט מצליחים לטעון שישראל מבצעת ג'נוסייד. סהדי במרומים שלא צריך לקפוץ להשוואות, אבל אין ברירה. זה הם. לא אני. אלה שהופכים ישראלי לבואש מסוכן לא שונים מאלה שהפכו יהודים לעכברים. גם לאחרונים היו אידיאולוגים שניסחו ספרים ומאמרים על מסוכנותם של היהודים. זה בדיוק מה שחשתי כשקראתי את המסמך נגדי.
שביב של תקווה
צריך להודות שקו השבר נוצר לא רק בין יהודים לאנטישמים, או בין יהודים ליהודים, אלא גם בין אנשי שמאל יהודי לאנשי שמאל אנטי־ציוני. דוידאי, כאמור, מחזיר מלחמה. הוא מושך אש. אבל כדאי לדעת שמדובר באיש שמאל ציוני, שהיה בשר מבשרה של המחאה נגד הרפורמה מתוצרת קואליציית הימין. בחודש אוגוסט האחרון הוא היה בישראל. הוא הספיק לחטוף בפניו אגרוף משוטר, באחת ההפגנות, ללא שום פרובוקציה מצידו. זה לא הפריע לו להפוך לסמל המאבק הפרו־ישראלי באוניברסיטת קולומביה, שם הוא מרצה בבית הספר למינהל עסקים. הוא בעד ישראל גם כאשר יש לו ביקורת על ממשלת ישראל. רבים אחרים מפחדים. כך למשל דנה, אמריקאית ממוצא ישראלי, שאמרה לי שהיא מאוד רוצה להגיע להרצאה שלי, אבל היא מפחדת שיראו אותה. ממה יש לך לפחד? מי יראה? יש כאן משטרת צניעות? משטרת תקינות פוליטית? על מה את מדברת? היא התחמקה מתשובה. היה לה מבט של "מה אתה יודע". ובאמת, מה אני יודע. עם שלטים אנטישמיים בכניסה, זה מפחיד. העניין הוא שאלה לא רק השלטים. לקח לי זמן להבין שדנה צודקת.
ההרצאה שלי בביה"ס למשפטים דווקא עברה בשלום. ההפגנה נגדי הייתה של קבוצה קטנה של סטודנטיות עטויות כאפיות. הן נראו די משועממות. אף אחד לא ניגש אליהן כדי לשאול מה הן בדיוק רוצות. לפי השאלות אחרי ההרצאה גיליתי שיש סטודנטים לא יהודים שהגיעו כדי להזדהות. בלטה ביניהם סטודנטית שחורה שהפכה לפעילה בולטת נגד הגזענות האנטי־ציונית. הנה לנו שביב של תקווה.
סטודנטים אחדים ביקשו שניפגש בנפרד, אחרי ההרצאה. דוקטורנטית לרפואה, שירה (רדליך) איזמן, הציגה לי מסמך אינטרנטי מתעדכן שנושא את הכותרת: Documenting Jew Hatred On Campus. מדובר בתיעוד חשוב, שיטתי, של פרסומים, עצומות, הפגנות ושאר פעולות שהמכנה המשותף שלהן הוא הצדקה והזדהות עם הפעולה הרצחנית של חמאס, כאשר חלק ניכר מהאירועים המתועדים כוללים גם את שלילת זכות קיומה של ישראל. את התיעוד יזמה קבוצת SAFE Columbia. האירוע המתועד הראשון, כבר מ־8 באוקטובר, היה מאמר של פרופ' ג'וזף מסעד מקולומביה, שפירסם דברי הלל ושבח לפעולת חמאס, בלי אזכור אחד של הרצח הברוטלי של 1,200 ישראלים. התיעוד השני הוא מיום המחרת, שבו "סטודנטים למען צדק בפלסטין" (SJP) פירסמו מנשר, יחד עם "קול יהודי לשלום" (JVP) - שגם הוא שבח והצדקה לרוצחי חמאס. ב־10 באוקטובר סטודנט ישראלי הותקף באלימות בסמוך לספריית האוניברסיטה. נגד מי שתקף, מקסוול פרידמן - השם מעיד על המוצא - הוגש כתב אישום. חלק לא קטן מהפעולות נגד ישראל, מספרים לי סטודנטים יהודים, הן על ידי יהודים, מרצים וסטודנטים. זה אמור לסתור את הטענה שמדובר באנטישמיות. אבל לא עוד. אנחנו בעידן שבו יש יהודים אנטישמים. בשם הקִדמה והנאורות כמובן. מצעד האירועים נמשך ונמשך, והוא כולל כמובן אין־ספור הפגנות, שהמוטו החוזר בהן הוא הצדקה לחמאס וקריאה לחיסול ישראל.
ושמן למדורת האנטישמיות מוסיף להישפך. כך, למשל, אירגנה קולומביה "יום של דיאלוג". נשמע נפלא. ומי הוזמן? פרופ' חאתם בזיאן מברקלי, מייסד SJP, אנטישמי, תומך טרור, שקרא בעבר לאינתיפאדה בארה"ב עצמה. זה בערך כמו להזמין את דיוויד דיוק, מראשי הגזענות הלבנה, לשעבר מנהיג ה־KKK, ל"יום של דיאלוג" עם השחורים. זר לא יבין זאת. אבל אולי זה יעזור להבין את השפל שאליו הגיעה אחת האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות־הברית. באירועים אחרים באוניברסיטה הופיעה בתחתית המודעה תוספת קצרה: "ציונים אינם רצויים".
אותה דנה, שחששה להגיע להרצאה, ולא רצתה להזדהות בשמה האמיתי, סיפרה לי שלא מדובר רק בשבר לאומי אלא גם בשבר אישי. יהודים רבים גילו שהם לא יכולים לדבר עם שותפים לדירה. הם הפכו למוקצים. הקשרים נותקו. זוגות נפרדו. סטודנטית יהודייה גילתה שבן זוגה תומך למעשה בחמאס. כל הניסיונות שלה להסביר שמדובר בארגון טרור - לא עזרו. הוא טען שמדובר בארגון שחרור. ציידתי אותה בקטעי וידיאו שמוכיחים שראשי חמאס קוראים להשמדת יהודים ונוצרים, וגם לכיבוש אירופה ושתי האמריקות. הם כבר לא יחזרו להיות זוג. אבל לפחות היא יודעת בוודאות שהעמדה שלה מוצדקת.
צלבי קרס בשירותים
עד כמה האוניברסיטאות התחרפנו? ובכן, השבוע היה אמור להיערך בקמפוס אוניברסיטת העיר ניו־יורק ( CUNY) רב־שיח תחת הכותרת "גלובליזציה של האינתיפאדה! מיפוי המאבקים למען פלסטין, בין הרחובות לכיתות הלימוד". ככה. בפנים. אירוע כביכול אקדמי שמוחק את הגבול, שלא ברור אם בכלל נותר ממנו משהו, בין הפגנות אנטישמיות ברחובות לבין אולמי ההרצאות. מתברר שגם להם יש גבולות. האירוע בוטל.
והמסע נמשך. ביום רביעי השבוע התקיים אירוע של MIT והרווארד. לינור אברג'יל ועבדכם הנאשם הופיעו שם. התופעה של הכחשת האלימות המינית יותר ממדהימה. אברג'יל סיפרה את החוויה האישית שעברה, וקישרה אותה למעשי האונס ב־7 באוקטובר ולתקיפות המיניות בשבי חמאס. זה סיפור שלא נגמר. מה עבר ומה עדיין עובר על החטופות ועל החטופים? ואיך זה ששבועות וחודשים כל ארגוני הנשים בעולם, ורוב הפמיניסטיות מהאגף הפרוגרסיבי, שמרו על שתיקה.
מה שקורה בקמפוסים גולש גם למערכת החינוך הציבורית. כך, למשל, מורה בניוטון שבמסצ'וסטס הכחיש את אירועי 7 באוקטובר. מורה אחר, במהלך שיעור בהיסטוריה, הציג מפה של המזרח התיכון ללא ישראל. רק פלסטין הייתה שם. באותה אווירה, יותר ויותר ילדים מציירים צלבי קרס כעניין שבשגרה. ציורים כאלה, גם בתיכון ניוטון, גם באוניברסיטאות, מופיעים גם על קירות השירותים. גם מעשי האלימות נגד יהודים בבתי הספר התרבו, עם הטרדות בנוסח "היטלר צדק". את כל הדברים הללו מספר לי רוברט מאיר, ישראלי אמריקאי, שהקים עם דיפלומט אמריקאי לשעבר את השדולה ICAN (רשת אמריקאית ישראלית לפעולה אזרחית). הם אירגנו את ההורים לכוח משימה שפועל מול משרד החינוך של מסצ'וסטס, לצורך טיפול בתופעת האנטישמיות והחינוך האנטי־ציוני, שמושפע בחלקו הגדול ממורים שמקבלים את השכלתם ברשת האוניברסיטאות הענפה של המדינה.
בסוף הרצאה באזור בוסטון ניגש אליי ידיד ותיק, מדען, שלפני עשור, כששהיתי שם בשנת שבתון עם משפחתי, הבנים שלנו היו חברים קרובים. "אני מצטער שהבן שלי לא הגיע", אמר לי. ואז הוסיף שהיה להם ויכוח נוקב שנמשך חודשים ארוכים. הבן שלו, שבשנה שעברה סיים את תיכון ברוקליין, הפך לאנטי־ציוני. "אלה החברים, זה החינוך, זו האווירה", הוא הסביר לי. "הצלחתי ליישר אותו קצת, אבל זה לא פשוט, משום שהוא יתחיל ללמוד באוניברסיטה בעוד כמה חודשים, ויעבור שוב שטיפת מוח". סיפור דומה שמעתי גם מפרופ' למשפטים, ציוני אדוק, שבתו הידרדרה במהלך לימודיה לעמדות דומות. והוא, לצערו, לא הצליח להשפיע. היא מסרבת לקרוא חומרים, מאמרים או ספרים, שאולי, רק אולי, יוכיחו לה שהיא טועה. זה גרוע מאמונה דתית, הוא אמר לי. גוף כמו IAC (המועצה הישראלית־אמריקאית) מנסה להתמודד עם התופעה. לא ברורה מידת ההצלחה.
אל נא נטעה. רוב הסטודנטים שעוברים ליד השלטים האנטישמיים או שנחשפים לפלאייר עם בואש, או חולפים ליד עוד הפגנה פרו־חמאסית, מתעלמים וממשיכים. אבל אין צורך ברוב ואף פעם לא היה צורך. מיעוט מיליטנטי, גזעני ואנטישמי מכתיב את האווירה. ולא מיעוט, אלא רוב מקרב המרצים, הופך את תופעת השנאה, הגזענות, האנטישמיות, האנטי־ציונות למפחידה הרבה יותר. אנחנו מתבשמים מסקרים שמצביעים על תמיכת רוב האמריקאים בישראל. אבל הקמפוסים הם ארה"ב של העשור הבא. פעם אחת היהודים התעלמו מגל שנאה אדיר שהובילו הנאצים. רוב היהודים האמינו שלא נורא. יעבור. הרי הם יושבים בקרב אנשים משכילים שקוראים ספרי פילוסופיה והולכים לקונצרטים. אנשי תרבות. אנחנו יודעים איך זה הסתיים אז. שום דבר לא אותו דבר. היום יש ליהודים מדינה. ועדיין, יש מקום לדאגה. הרבה דאגה.
