שלושה שבועות אחרי שעלה בחופזה על מדים ושעט עם חבריו אל יישובי העוטף הבוערים, ו־20 שנה אחרי שנפצע במהלך מבצע ללכידת מבוקשים במחנה הפליטים אל־בורייג' וקיבל צל"ש, אלוף משנה (במיל') חזי נחמה חזר לעזה. זה היה בתחילת התמרון הקרקעי, והוא נכנס עם לוחמי הצנחנים במילואים של חטיבה 551 אל העיר בית־חאנון, אחד ממעוזי חמאס בצפון הרצועה.
חודש אחר כך מונה נחמה לראש המטה של חטיבה 261, חטיבת החי"ר של בית הספר לקצינים בה"ד 1, שלחמה באזור המערבי יותר של צפון הרצועה. "באחד הימים החליט סגן הרמטכ"ל, אלוף אמיר ברעם, להצטרף ל־24 שעות לפעילות של גדוד גפן, המורכב מהצוערים והסגל של קורס קציני חי"ר. הם התארגנו למארב באחד הבתים בפאתי ג'באליה, וכשהתקרבו אל הבית נפתחה מתוכו אש לעברם. בהיתקלות נפגעו שלושה לוחמים שלנו, ושלושה מחבלים נהרגו. במקביל בוצע ירי מבתים סמוכים, וזיק שהכוונתי לשם חיסל אותם. אלא שבינתיים הירי מהבית נמשך, וביקשתי סיוע של מטוס קרב. כיוון שזה קרה סמוך לבית חולים, היה צריך אישור רמטכ"ל. מי שאישר בסופו של דבר הוא ברעם, שהיה איתנו בשטח".
נחמה, 47, תושב עלי, הוא יזם חברתי בחייו האזרחיים, נשוי ואב לשמונה. אחד מבניו הוא לוחם בסיירת צנחנים. באמצע ינואר סיימה חטיבה 261 את משימותיה ויצאה מעזה, אבל שניים מגדודי המילואים שלה המשיכו בלחימה תחת פיקודה של אוגדת עזה במסגרת הקמת אזור חיץ לאורך גבול הרצועה, ונחמה נשאר איתם ודחה את שחרורו.
ב־22 בינואר ספגה החטיבה מכה קשה, האסון הכבד ביותר מתחילת הלחימה בעזה. לוחמים מגדוד 8208 ומגדוד 6261 עסקו בהכנת שני בתים לפיצוץ באמצעות מוקשים, ולפתע חוליית חמאס הגיחה מהמטעים וביצעה ירי אר־פי־ג'י. הפגיעה גרמה לפיצוץ אדיר, המבנים קרסו ו־19 לוחמים מחטיבה 261 נהרגו.
אך למרות הכאב, לא היה זמן לעצור, ואל"ם נחמה הסתער על המשימה הבאה: החזרת החטיבה לכשירות. "היינו צריכים לדאוג לתיקון ולחידוש הציוד ולאייש את התקנים לאחר שעשרות מלוחמי החטיבה נהרגו", הוא אומר. ואז, רק אז, הרשה לעצמו לפשוט מדים. אבל אם שואלים אותו, זה לא לאורך זמן. "להבנתי, רק סיימנו את השלב הראשון וצריך להיערך לשלב השני".
שהוא?
"השגת שתי המטרות שהגדיר הדרג המדיני: מיטוט חמאס והשבת החטופים".
יוצאים לקמפיין
במהלך ינואר לקח נחמה הפוגה של כמה ימים משירות המילואים, שאותם הקדיש לניסוח מכתב שעליו חתמו כ־150 קציני מילואים בכירים, מדרגת אלוף משנה ומעלה. המכתב נשלח ב־20 בינואר לחברי קבינט המלחמה ולרמטכ"ל רב־אלוף הרצי הלוי, וכותרתו הייתה: "ממשיכים עד לניצחון".
המכתב, המשתרע על שלושה עמודים, נפתח במילים: "אנו, החתומים מטה, מפקדים בכירים במילואים, התגייסנו לפני למעלה ממאה ימים לטובת השגת המטרות אותן הגדרתם לנו: שחרור החטופים והשמדת ארגון חמאס. בתקופה זו נלחמנו בכלל הגזרות, הובלנו את חיילינו אל מול האש, עמדנו במשימות השונות וכמובן שילמנו את המחיר היקר מכל".
הכותבים משבחים את תפקודו של צה"ל בלחימה, אבל מציבים סימן שאלה גדול. "בימים האחרונים החל צה"ל בשחרור חטיבות המילואים (...) האם עמדנו במשימה שלשמה התגייסנו? לצערנו הרב, התשובה המסתמנת היא שצה"ל וממשלת ישראל לא מצליחים לתרגם את הניצחונות, שהושגו בעמל רב ברמה הטקטית, לניצחון ברור ומוחץ ברמה המערכתית והאסטרטגית".
בהמשך המכתב קוראים הקצינים "להשלים באופן מלא את פינוי האוכלוסייה מאזור הלחימה בצפון הרצועה ולוודא חסימה מלאה של המסדרון על בסיס נחל עזה (על־קרקע ותת־קרקע). אנו מצפים מכם לעשות כל אשר לאל ידכם לוודא כי צה"ל משלים את מלאכת פינוי התושבים מעזה, אינו מאפשר אספקה הומניטרית והפעלת בתי חולים בתוך העיר, ומוודא שהתושבים שפונו לא חוזרים לבתיהם כל עוד החטופים לא יחזרו לבתיהם. זו משוואה פשוטה ומתבקשת. אין שום סיבה שאחמד ישוב לביתו בעיר עזה לפני שזיו וגלי ישובו לביתם בכפר עזה". הם מציינים שבדקו את הנושא עם מומחים לדיני מלחמה ונוכחו לדעת שהפעולות הללו חוקיות. "זה נכון גם ערכית וצבאית", מדגישים קציני המילואים. "אנו מכריזים בקול ברור וחזק: 'לא חוזרים עד שמנצחים'. אסור שגם את המלחמה הנוכחית נסיים בתחושת חמיצות נוראה ובהמתנה לסבב הבא".
בין החתומים על המכתב: תת־אלוף עופר לוי, ראש המטה והמשנה למפקד אוגדת עזה; תא"ל יואלי אור, ראש מינהלת התרגילים הלאומית; תא"ל הראל כנפו; אל"ם יואב ירום, ראש מטה חטיבת גולני; שלושה מפקדי טייסות לשעבר, שהשתתפו בלחימה כאנשי צוות אוויר; ועוד שורה ארוכה של מפקדים וקציני מטה. האלוף היחיד שאישר בינתיים את פרסום שמו בין החותמים הוא גיורא איילנד. "אני באופן אישי דיברתי עם שמונה אלופים, חלקם בקבע וחלקם במילואים, והם תמכו בדברים", אומר נחמה. "כל החתומים על המכתב, למעט בודדים, הם כאלו שהיו בשטח. שלחמו. שראו מה קורה ולא דרך המסכים".
וכולם, מדגיש נחמה, הם בעלי עבר קרבי עשיר. הוא עצמו היה לוחם בסיירת מטכ"ל ולאחר שסיים קורס קצינים עבר למגלן והיה מפקד צוות ומפקד פלגה. לאחר מכן מילא שורה של תפקידים בחטיבת גבעתי, ובהם מפקד הסיירת, מפקד הגדס"ר וסגן מפקד החטיבה וכן מפקד גדוד גפן בבה"ד 1. ב־2015 קיבל דרגת אלוף משנה ומונה למפקד חטיבת מנשה, שאחראית על גזרת ג'נין וטול־כרם. בתפקידו האחרון בקבע היה מפקד חטיבת המילואים אלכסנדרוני, ולפני כשלוש שנים השתחרר מצה"ל. את רוח הלחימה הוא מגייס עכשיו למלאכת השכנוע של הדרג המדיני והצבאי הבכיר – אבל לא רק. "בשבוע הבא מתוכנן קמפיין גדול כדי להציג את הדברים בפני הציבור".
עד אז אולי תצא לפועל העסקה.
"חובתנו לעשות את מה שאנחנו מאמינים בו, גם אם התוצאה לא בידיים שלנו. ברור לי שלא סיימנו את תפקידנו".
בחזרה לבית־חאנון
בין הדוחפים לניסוח המכתב ולגיוס החותמים, לצד נחמה, היו שלושה אלופי משנה במילואים ששירתו במקביל אליו.
אחד מהם הוא אל"ם (במיל') ערן שני מגן יבנה, בן 48, נשוי ואב לשלושה, קצין הביטחון של חברת חשמל במרחב לכיש, שתחת אחריותו גם תחנת הכוח רוטנברג הנחשבת לאחד המתקנים הרגישים והמאוימים ביותר בארץ. שני, שהחל את דרכו הצבאית בעורב גבעתי, השתחרר ב־1998 ומילא מאז שורה של תפקידים בכירים במילואים, ולפני כחצי שנה מונה לקצין אג"ם באוגדה 99. בשבועיים הראשונים למלחמה המשיך במילוי תפקידו כקצין ביטחון, וכשנרגעה מעט הפעילות סביב מתקן רוטנברג, שהוא אינו מרחיב על אודותיה מסיבות ברורות, הצטרף למפקדת החטיבה שנטלה חלק מרכזי בלחימה בעזה. לפני כשלושה שבועות השתחרר עם שאר האוגדה, "לא ברור עד מתי".
השלישי הוא אלוף משנה אבי כהן, 47, נשוי ואב לשבעה מעלי, מנהל הרשות לאכיפה במקרקעין במשרד האוצר, שירת בשריון, השתחרר ב־1999 ומשמש כיום כראש מטה חטיבה 179. החטיבה השתחררה לפני כשבועיים, אבל הוא נמצא עדיין במילואים והגיע לראיון ישירות מח'אן־יונס.
קצין נוסף שהיה מעורב בניסוח המכתב הוא אל"ם (במיל') אריאל בן גיגי ("תכתבי פשוט בן גיגי", אומרים החברים, "אף אחד לא יודע שקוראים לו אריאל"). בן 46, נשוי ואב לילד, "ירושלמי מגיל שנה", מורה דרך בעשר השנים האחרונות "רק בירושלים, רק בעברית". הוא שירת בגבעתי, השתחרר ב־2005 אחרי תפקיד מ"פ, ומשרת כיום כראש מטה חטיבת הנגב (חטיבה 12). בשבוע הראשון שלאחר מתקפת חמאס השתתף עם שאר חיילי החטיבה במרדף אחר מחבלים ביישובי העוטף, בפינוי תושבים ובאיתור ופינוי גופות. עם תחילת התמרון נכנסה החטיבה לבית־חאנון. "חזרתי למקום שהייתי בו בשירות הצבאי. אבל אם היית שואלת אותי אחרי ההתנתקות, הייתי אומר שאין סיכוי שקצת פחות מ־20 שנה אחר כך אני אחזור לסמטאות בית־חאנון". החטיבה שלו, ששוחררה בסוף דצמבר, כבר גויסה שוב לשירות בשטחים.
"אני לא מאמין בחלוקה של ימין ושמאל", אומר בן גיגי, "אישית לא הייתי בקפלן, אבל אני גם לא מתומכי הממשלה הנוכחית. הייתי בעיקר פעיל בקבוצות שהתארגנו כדי למצוא, עוד לפני המלחמה, דווקא את החיבורים. וכשיצאנו מהשטח, אחרי פעילות כל כך אינטנסיבית, המחשבה הראשונה הייתה מה עוד אפשר לעשות, איך אנחנו יכולים להמשיך ולתרום".
"עשינו הרבה", אומר כהן, "אבל יש עוד הרבה מאוד מה לעשות. כשאנחנו עושים חפיפה למי שמחליף אותנו בתפקיד, בכל תפקיד, חשוב לנו לדעת מי לוקח את הלפיד, וההרגשה שלנו הייתה שלא השלמנו את המשימה, שמדינת ישראל לא השלימה אותה".
נחמה: "בטח לא אם המטרות הן, כמו שהוגדרו, מיטוט חמאס והשבת החטופים. והן עדיין לא הושגו".
שני: "חשוב לי להבהיר שההישגים הצבאיים הם יוצאי דופן. אם היו שואלים אותי לפני 7 באוקטובר אם הצבא מסוגל לעשות את זה התשובה שלי הייתה שלא. צריך להגיד את זה בלי להתבלבל: הצבא הביא הישגים יוצאי דופן, הבעיה היא שאנחנו לא רואים איך הדרג המדיני ממנף אותם. מדברים על חיסול חמאס והשבת החטופים? אלו שתי מטרות שקשורות זו בזו, הן לא עומדות בסתירה".
בן גיגי: "המטרה של חמאס היא לייצר סתירה בין שתי המטרות ולהכריח אותנו לבחור. השאלה אם אנחנו משחקים במגרש כשהם מכתיבים את החוקים".
אולי כי אין ברירה. לא הצלחנו להשיב את החטופים בדרך אחרת.
שני: "למצוא אותם זה כמו למצוא מחט בערימת שחת, כשאנחנו כל הזמן גם משתדלים למזער את הפגיעה באזרחים ולא לסכן את החטופים".
כהן: "כל אחד מהחיילים שנלחמים שם מוכן להיהרג עבור החטופים. על זה אין ספק. השאלה היא מה המחיר שמדינת ישראל מוכנה לשלם, ואת ההחלטה הזו צריכה לקבל הממשלה. לגלות מנהיגות ולומר לנו, לצבא, לעם, מה התוכנית".
מה שעומד כרגע על הפרק היום זו עסקה של הפסקת הלחימה בתמורה להשבת החטופים, שזה בניגוד לאמירה שלכם שאין סתירה.
"המשימות הוגדרו על ידי הקבינט בצורה ברורה: השמדת חמאס והשבת החטופים, בסדר הזה", אומר נחמה. "אני לא מכיר בדיוק את פרטי העסקה, אבל ברור לי שאם מוותרים על חיסול חמאס זו לא עסקה טובה. מצב שבו תושבי בארי חוזרים לקיבוץ וחמאס נמצא כמה מאות מטרים מהם הוא לא סביר".
כל עסקה תהיה כרוכה בוויתור.
נחמה: "אז לא נכון לבצע אותה".
יש דרך אחרת להביא את החטופים?
"אני לא יודע לומר. אני רק יודע שבעניין הזה אסור להתפשר".
כהן: "מה שאנחנו אומרים זה שההישגים משמעותיים והם קלפי המיקוח שלנו, זה גם מה שהביא את העסקה הקודמת. חמאס דורש עכשיו יציאה של כל כוחות צה"ל מעזה והפסקת הלחימה. אנחנו נבצע כל משימה שיטילו עלינו, אבל צריך להבין את המשמעות: ברגע שנצא והם יחזרו לעזה, יחזרו גם מטחי הטילים, אם לא מיד, אז קצת אחר כך. הכרעת חמאס היא חוב שלנו גם לדורות הבאים. והציפייה שלנו מהדרג המדיני היא שימצאו את הדרך".
לרבע את המעגל?
"זה לא במגרש שלנו, אבל יש דרכים. למשל הפעלת לחץ נוסף על קטאר, ללחוץ על האמריקאים, להתנות את הכנסת הסיוע. ההישגים שלנו הם דרמטיים ואסור למסמס אותם".
נחמה: "באנו עם הצעה קונקרטית. אמרנו: הצבא פינה מתושבים את מרבית צפון הרצועה, אז בואו תשלימו את הפינוי ותודיעו, חד־משמעית ובשפה שאינה משתמעת לשתי פנים: אף עזתי לא חוזר עד שהחטופים חוזרים. שום סיוע הומניטרי לא מגיע לצפון עד שהחטופים חוזרים. ההישג הצבאי בצפון הרצועה הולך ונשחק".
"לא ייתכן", מוסיף שני, "שנראה טרקטורים של חמאס מפנים הריסות וסוללים דרכים בבית־חאנון, או בכל מקום אחר בצפון הרצועה. אוכלוסייה אזרחית בשטח, משמעותה שצה"ל פועל עם יד אחת קשורה. בזמן שבבארי עוד לא החלו עבודות השיקום, בבית־חאנון חמאס לוקח שליטה ובתוך כך גם משתלט על האספקה. אסור לתת לזה לקרות".
כל עוד יש שם אזרחים, מישהו צריך לדאוג לצרכים הבסיסיים שלהם.
שני: "זה בדיוק העניין. צפון הרצועה היא עדיין מרחב לחימה. ישראל צריכה לומר את זה בצורה ברורה, להמשיך את הפינוי ולמנוע זליגה חזרה".
נחמה: "הסכנה הגדולה היא שתיווצר שם מציאות דרום לבנונית, אזור ביטחון עם מאות אלפי אזרחים".
שני: "התרגלנו והרגלנו את חמאס בעזה, כמו את חיזבאללה בצפון, שאנחנו לא גומרים את העבודה. לא הלכנו עד הסוף בחומת מגן, לא נכנסנו לעזה בעמוד ענן, לא סיימנו את המלאכה במלחמת לבנון השנייה, לא בצוק איתן, לא בשומר החומות. אני חושב שזו הפעם הראשונה שאנשים מבינים שאי־אפשר להפסיק באמצע, שאי־אפשר להסכים לתנאים שיביאו אותנו לאותה נקודה בעוד שנה או שנתיים או חמש".
נחמה: "זה החוב המוסרי שלנו לחברה האזרחית. לעשות הכל כדי להבטיח שבבארי, כמו בשדרות, בצפון ובמרכז, אפשר יהיה לחיות בלי שהחרב הזו מתהפכת מעל ראשי האנשים".
ועדיין, יש ויכוח עד כמה המשך הלחימה מסכן את החטופים, ובכלל, אם אפשר לחסל את הרעיון, להשמיד את המוטיבציה. יש מי שחושבים שהפתרון היחיד הוא מדיני. מתווה ביידן, למשל.
כהן: "את הרעיון אי־אפשר להרוג. כן אפשר לנתק בין הרעיון ליכולות. לאמריקאים יש יכולות, אבל הן לא מאיימות עלינו. לניאו־נאצים בעולם יש אידיאולוגיה, אבל אין להם אין היכולות לממש אותה. הבעיה היא השילוב בין הרעיון לבין היכולות כמה מאות מטרים מהבתים שלנו".
שני: "מדינה פלסטינית? זו האלטרנטיבה? כשאני רואה מה מלמדים בבתי הספר שם, איך נראה ארגז המשחקים בגני ילדים, אני מתקשה לראות בזה אלטרנטיבה".
בן גיגי: "אני לא בטוח שאני מסכים עם השקפת העולם של חלק מהחברים שלי, אבל אני מסכים איתם שנכון לעכשיו האלטרנטיבה היחידה היא לעשות כל מה שנדרש כדי להבטיח את ביטחוננו. האמירה שלנו היא אמירה מאחדת שנובעת מתוך דאגה למדינת ישראל, בלי הבדל בין מי שמפגין בקפלן ומי שמפגין נגד קפלן. יש משפחות שטוענות כך ויש משפחות שטוענות אחרת, ויש מי שמתפרנסים מהוויכוח הזה. אבל אנחנו לא שם. אני לא שם. ההפך. תוצאות הלחימה עד כה הן נכס אסטרטגי, ואנחנו נלחמנו כדי שמקבלי ההחלטות יוכלו לעשות בו שימוש".
נחמה: "לתוך מערך הלחצים שמונעים את ההחלטה המתבקשת, אנחנו מכניסים את הלחץ שלנו".
ואתה מאמין שמול הלחצים שמפעילים האמריקאים, הלחץ שלכם יכול לשנות משהו?
נחמה: "אני מקווה. אני מאמין שהקבינט לא יוכל להתעלם מהאמירה של 150 קצינים שמשתתפים במלחמה הזו, לא כאלה שיושבים באולפנים".
מחכים ללו"ז מגלנט
חשוב להם להבהיר שהם נותנים אמון מלא בדרג הפיקוד הבכיר. "היה קל מאוד לגייס את האנשים למלחמה הזו", אומר כהן. בחלק מהחטיבות אנשים גייסו את עצמם לפני שהגיעו צווי 8. מה שעמד מאחורי זה הוא לא רק התובנה שהפעם אנחנו צריכים להכריע, ש־7 באוקטובר הוא אירוע שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחיות איתו. הפעם יש לנו גם אמון גדול במפקדים, אמון גדול מאוד ברמטכ"ל, מה שלא היה במלחמת לבנון השנייה, באלופי הפיקודים, במפקדי האוגדות, במח"טים, ששוב, בניגוד ללבנון השנייה, נמצאים כל הזמן בשטח, לא מאחורי הפלזמות. מפקדים, שהם נשואים ואבות לילדים, לא יוצאים הביתה. וההבנה שהפעם זה משהו אחר יורדת מלמעלה עד אחרון החיילים".
האמון חזר אחרי המחדל הנורא של 7 באוקטובר? הפשלה האיומה של המודיעין?
כהן: "כן. למרות הפשלה הזו, שאיש לא מכחיש אותה ושהייתה אכן איומה. אבל אני מתייחס לאמון שלי ושל חבריי בדרג הפיקודי הבכיר. איש מאיתנו לא חשב לרגע שההחלטות שמתקבלות הן לא ענייניות או לא ערכיות; שמישהו ישלח אותנו לטפס על איזה בית ולתקוע דגל רק כי הרמטכ"ל רוצה תמונת ניצחון".
המכתב נשלח לפני כשבועיים. מה קרה מאז?
נחמה: "נפגשנו עם הרמטכ"ל, אמרנו לו שאנחנו גאים לשרת תחת פיקודו ושאנחנו מבינים שזה לא על השולחן שלו, אלא של הדרג המדיני".
ומה הוא אמר?
"אני לא רוצה לפרט. אני אומר רק שהוא הקשיב, ואני מעריך שהוא גם נמצא תחת לחצים".
שר הביטחון יואב גלנט התייחס?
"כן. מהלשכה שלו הודיעו לנו שכרגע לוח הזמנים שלו לא מאפשר לו להיפגש עימנו, שהפגישה תתקיים כשהוא יתפנה".
מה עם גנץ ואיזנקוט?
"נפגשנו עם חילי טרופר וסוכם איתו שהוא יתאם לנו פגישה איתם".
מתי?
"אנחנו מקווים שניפגש איתם בזמן הקרוב".
ראש הממשלה?
"לא הייתה כל התייחסות".
ומה עכשיו?
"עכשיו אנחנו חושבים איך לשכנע את כל הנוגעים בדבר ולייצר תנועה גדולה שתתמוך במומנטום הזה. להביא לכך שהרוח הגדולה של הלוחמים תגיע גם לכולם. הרוח הגדולה וההבנה שהפעם אכן הולכים עד הסוף".
