הכלכלה מתאוששת בקצב מהיר מהתרחישים המקובלים. הנתונים, אף שעדיין חלקיים, לא משקרים. הצריכה הפרטית גדלה, ההוצאות של הממשלה מזנקות (בלי חשבון עד כה), היצוא התייצב, שער השקל מול הדולר התייצב ואפילו הירידה בהשקעה נפסקה. מגזר העסקים הישראלי, שהוכיח בעבר את עמידותו לזעזועים, כולל לאירועי לחימה, שוב מפתיע לטובה.
במבט כלכלי, גם מהלך הלחימה מפתיע לטובה. מספר משרתי המילואים קטן עכשיו בשני שלישים מההערכות האופטימיות המוקדמות, והאבטלה הנוספת נעלמה כמעט לגמרי. להפך: מתרבות התלונות על מחסור בידיים עובדות. הענף היצרני המשמעותי במשבר קשה הוא הבינוי, כתוצאה משולבת מעליית הריבית, צמצום הביקוש למשרדים, ירידת מחירי הדירות לפני המלחמה והאיסור על העסקת פועלים פלסטינים. אך גם בו ניכרים סימנים של היחלצות מהשפל.
ועדיין, אי־הוודאות הוא עצום. הדרישות הכספיות של הצבא (הפירוט להלן) מרקיעות שחקים, הסיוע התקציבי האמריקאי מתעכב, האופציה לעימות מלא מול חיזבאללה לא ירדה מהפרק, לרבבות מפונים לא נמצא סידור משביע רצון, החקלאות בגבול הדרומי והצפוני מקרטעת וענפי ההייטק טרם נרפאו מפיצוץ הבועה לפני שנה. אף על פי כן, הבזקי האור הירוק במסלול המשק הולכים ומתרבים והם כבר לא רק בקצה המנהרה. רק שהממשלה לא תקלקל.
תקציב שיא
הצעת חוק התקציב המתוקן ל־2024 אושרה בקריאת בזק ראשונה בכנסת. היא קמצנית מאוד בפרטים ובהסברים – עמוד טקסט אחד נטול נתונים מוקדש לפרק האמור להסביר את הגידול בגירעון ל־6.6% מהתוצר, פי שלושה מהגירעון שאושר בחקיקה המקורית אשתקד – ומעורפלת בכוונת תחילה. בין השאר היא מייתרת הלכה למעשה את הצורך בהקמת ועדת מומחים חיצונית לקביעת מסגרת רב־שנתית לתקציב הביטחון, שלפי חילופי הצעקות סביב סמכויותיה והאיוש המסתמן שלה ממילא עדיף שלא תוקם. לא לוועדה כזו פיללנו.
תקציב הביטחון שאושר לשנה הנוכחית מפתיע בגודלו העצום: 117.5 מיליארד שקל. לכך נוסף סעיף "הוצאה מותנית בהכנסה" הכולל סיוע אמריקאי ויצוא ביטחוני, 50.5 מיליארד שקל נוספים. תקציב הביטחון המורחב ל־2024 הוא לפיכך 168 מיליארד שקל, 9% מהתוצר המקומי. תקציב החינוך המורחב: 88.5 מיליארד שקל. תקציב הבריאות המורחב: 59 מיליארד שקל.
וזה עדיין לא הכל. למשרד הביטחון אישרה הכנסת עוד "הרשאה להתחייב" השנה על 77.5 מיליארד שקל נוספים, כך שסכום המשאבים הפיננסיים העומד לרשותו מגיע ל־245.5 מיליארד שקל – כמעט רבע טריליון שקל בשנה אחת.
בשבוע שעבר הובאה כאן הערכה של המכון למחקרי ביטחון לאומי, לפיה יסתכמו תקציבי הביטחון על פני ארבע שנים בחצי טריליון שקל. קוראים רבים הרימו גבה למקרא התחזית. לאור הסכומים הנקובים בהצעת התקציב שאושרה לכנסת, אולי זו בכלל הערכת חסר? נקווה שלא. עתיד כלכלת ישראל על כף המאזניים.
העסקה שפוספסה
שוחחתי עם יבואנים, יצרנים, מנהלי רשתות שיווק. בטוח, אמרו, שניתן היה למנוע את גל העלאות המחירים שכבר הוכרז עליהן, קל וחומר את ההעלאות בצנרת. איך? לא בכוח, רק בהסכמה הדדית. אומר גורם מסחרי ידוע: "לו הממשלה הייתה מגבשת עסקת חבילה בינה לבין היצרנים, היבואנים, ארגוני הסוחרים ואיגודי העובדים, אפשר היה לשמור על יציבות המחירים לתקופה ממושכת. בתנאי שכולם היו נכנסים מתחת לאלונקה". גורם יצרני אחר מסביר: "הממשלה יכלה לתרום הקלות מסים וריסון תקציבי הביטחון, איגודי העובדים הקפאת שכר, בנק ישראל הורדת ריבית ואנחנו הימנעות מייקור ישיר או עקיף. שילוב ידיים כזה נחוץ למשק בתקופת מלחמה". נחוץ אבל לא לממשלה.
לעליות המחירים בינואר ותחילת בפברואר תהיה השפעה שולית על קצב האינפלציה השנתי (בינואר ופברואר אשתקד עלה מדד המחירים ב־0.9% במצטבר) – אבל הן עלולות להצית תבערה של התייקרויות בחודשים הבאים, ככל שהתאוששות תגבר. ההזדמנות לבלום את הסיכון הוחמצה.
שלום לתוכנית
חידה: היכן ומתי נכתבו הפסוקים הבאים?
"החזון שלנו מבוסס על אמונה שיכול להתקיים עתיד של שלום ושגשוג כלכלי עבור הישראלים והפלסטינים כאחד. הסכם שלום ביניהם יושג כשכל אחד מהצדדים יבין שמצבו טוב יותר עם הסכם שלום מאשר בלעדיו, גם אם הוא נדרש לפשרות קשות. חזרה על נרטיבים הלקוחים מן העבר לא תועיל לאיש. הפתרון חייב להיות צופה פני עתיד. מצד אחד, החזון הזה מבקש לתת מענה לאינטרס הלגיטימי של הפלסטינים לשלוט בעצמם בעתידם ובגורלם, בין השאר באמצעות קביעת השטח למדינה עתידית ומתן לה מעמד חוקי בינלאומי של מדינה, תוך הבטחת הסדרי ביטחון איתנים ובניית רשת חדשה של דרכים, גשרים ומנהרות. מצד שני, המשך שליטת חמאס, ארגון טרור האחראי לרציחתם ופציעתם של אלפי ישראלים, ברצועת עזה הוא איום על ביטחונה של ישראל. למדינת ישראל אין מרווח טעות, ולכן חיוני שארגוני הטרור יפורקו מנשקם ושעזה תפורז במלואה. ומעל לכל, על העם הפלסטיני להבהיר כי הוא דוחה את אידיאולוגיית ההשמדה, הטרור והמאבק המזוין נגד ישראל".
בניגוד לתחושה, הפסוקים הנ"ל לא מופיעים בהסכמי אוסלו ולא במתווה להסדר ישראלי־פלסטיני של הנשיא קלינטון. הם ליבת תוכנית השלום ("תוכנית המאה") של הנשיא טראמפ כפי שנחשפה בדיוק לפני ארבע שנים ושבוע בטקס חגיגי בבית הלבן בנוכחות ראש הממשלה בנימין נתניהו. התוכנית – שכללה גם חילופי שטחים, אי־עקירה של יישובים וסיוע ב־50 מיליארד דולר לפלסטינים ("המאמץ הבינלאומי השאפתני והמקיף ביותר שנעשה עד כה למען העם הפלסטיני", כדברי מנסחיה) – נדחתה בזעם על ידי השמאל והימין בישראל ועל ידי אירופאים, פלסטינים ומתנחלים. כן קיבל אותה נתניהו, שכה כתב שבועיים לאחר חשיפתה: "זו התוכנית הידידותית ביותר כלפי ישראל שהוצגה אי פעם. אני אממש אותה. אני אממש את תוכנית המאה". הוא לא מימש. אף אחד לא מימש.
תוואי לוואי
מחוק ההסדרים המתוקן שאושר אף הוא בכנסת, בתוארו החדש "חוק התוכנית המאוזנת" סולקו רעיונות סרק רבים, ביניהם הכוונה להטיל אגרת רכב מיוחדת – "אגרת נסועה" – על מכוניות חשמליות בלבד, לפי מספר הקילומטרים. כפי שנכתב כאן מהתחלה, היה זה רעיון אווילי, תורם להחרפת משבר האקלים, רגרסיבי בתחולתו ומתמרץ משחקים אסורים במד הקילומטרז'. ברכות על סילוקו.
השבוע פורסם גם שהמדינה מתחילה להפקיע את הקרקעות למטרו העתידי, אבל לקידום המיזם עצמו הקציבה גרושים. הבעיה עם המטרו היא לא בנחיצותו אלא בתוואי שלו, שנקבע אי שם בסוף שנות ה־90. הסתכלו נא על הקו האדום של הרכבת הקלה במטרופולין ת"א: מספר הנוסעים נמוך בחצי עד שני שלישים מהתחזית. לא בגלל המלחמה אלא בגלל התוואי המיושן, שמתעלם מהתזוזה המסיבית במרכזי הכובד התעסוקתיים והצרכניים של גוש דן בכלל ות"א בפרט. מכאן שחובה לאומית לבחון מחדש את תוואי המטרו – שעלות הקמתו 300 מיליארד שקל – ולהמתין עם ההפקעות והפיצויים לפחות עד שיתבררו העדפות הנוסעים בכל קווי הרכבת הקלה. המטרו הרי לא ייסע לפני 2040.
