נרצה או לא נרצה, אנחנו נכנסים לשלב קריטי במלחמה על תוצאות הקטסטרופה ב־7 באוקטובר. ארבעה חודשי לחימה תמו. נרשמו בהם הישגים צבאיים, אבל הם לא הביאו להכרעה. המסגרת לעסקה לשחרור החטופים שנקבעה בקהיר, בהסכמה בחצי פה של הצד הישראלי, נסוגה לאחור; חמאס מציע מסגרת משלו, שממשל ביידן והמדינות הסוניות בחרו לקבל כבסיס לדיון. ממשלת ישראל מפולגת: חלק מהקבינט רואה בעסקה בסיס למשא ומתן; חלק אחר דוחה אותה על הסף. נתניהו נמצא בשני המחנות.
מבולבלים? בצדק. כל שחקן במערכה הזאת וחידתו. עמדתם של האמריקאים ברורה: בעד משא ומתן על המסגרת שהציע חמאס; הסכמה תוביל לשחרור החטופים, להפסקת המלחמה, לניהול פלסטיני חדש בעזה ולמזרח תיכון חדש, שבמרכזו נורמליזציה בין ישראל לסעודיה, והבונוס החדש, עימות חם בין אמריקה לפרוקסים של איראן.
4 צפייה בגלריה
|
|
צילום: עינב חלבי
(|)
החידה טמונה בשאלה מה ביידן יהיה מוכן לעשות, אם בכלל, כדי לכפות את עמדתו. מה ששמע שר החוץ בלינקן בארץ במהלך ביקורו השבוע, רק הגדיל את תחושת המיאוס בבית הלבן. במסיבת העיתונאים שלו בחר בלינקן לתקוף את ישראל בנקודה הרגישה ביותר שלה בזירה הבינלאומית. "העובדה שהישראלים עברו דה־הומניזציה ב־7 באוקטובר לא נותנת להם רישיון לעשות אותו דבר לאחרים", אמר. לא יכולה להיות אזהרה קשה יותר מפי בעל ברית.
כמו ביידן, הוא השתכנע שנתניהו כבר איננו האיש הקובע בהחלטות של ממשלת ישראל. אפשר ליצור נסיבות שיאלצו אותו להתכופף.
נשק יום הדין של האמריקאים כפול: הם יכולים לפגוע בסיוע הביטחוני ולפגוע במעמד הבינלאומי של ישראל. עד היום הם נמנעו מלעשות זאת. הם נמנעו אפילו מלאיים.
נתניהו הוא שחקן מסוג שונה. בימים האחרונים החריף את הרטוריקה שלו, פסל את ההצעה החמאסית על הסף, הניח לשותפיו לקואליציה לתקוף את האמריקאים בפראות ואיים בהרחבת הלחימה לרפיח. במקביל, עבד בשקט עם גנץ ואיזנקוט על פרטי המתווה. החידה היא מה האיש רוצה. האם לבד מהרצון הברור, הצפוי, המגונה, למנוע בכל מחיר את התפרקות הממשלה שלו, מימין או משמאל, יש לו דעה על העניין עצמו.
החידה חלה גם על תקיפה צבאית אפשרית ברפיח. לאיים זה בסדר: במלחמות מאיימים. גם כאשר תוקפים, לא מוכרחים לתקוף באמת. אפשר לקרוא גם למצפה רפיח, מעלה רפיח, נווה רפיח רפיח. אבל תקיפה צבאית בשטח שבו מתגוררים כרגע, באוהלים וברחובות, יותר ממיליון נפש, זה מהלך קשה ביותר לממשל האמריקאי וקשה לא פחות למצרים, השכנים מעבר לקו. זה אסון הסברתי.
אלא אם כן אחזה בנתניהו רוח נבואית, והוא מאמין שבתוך ימים נכריע את חמאס במהלומה צבאית, בחאן־יונס או ברפיח, החטופים ייחלצו מהשבי בידי כוחותינו ונכריז על מה שהוא מכנה "ניצחון מוחלט". אם זה התרחיש, מדוע הוא מבקש להעביר מאות מיליארדים לתקציב הביטחון, ומדוע הוא מבקש, בחוק הגיוס השערורייתי, להאריך את משך השירות של כל אלה שמשרתים? חידה.
מקובל לחשוב שמקור הרטוריקה המתלהמת שאימץ הוא הפחד מבן גביר. אני מניח שיש בזה אמת. אני מבקש להציע אפשרות נוספת, מטרידה לא פחות: לא הפחד מבן גביר מושך אותו לקצה המשיחי אלא המגמות שעולות מסקרי העומק, מהרוח השורה על משתמשי אינסטגרם וטיקטוק.
השחקנים גנץ ואיזנקוט מוסיפים חידה משלהם. סדר העדיפויות ברור: חטופים תחילה. איזו עסקת חטופים הם רוצים, לא ברור. האם ללכת על סבב אחד, הומניטרי, שייתן את שחרור כל הנשים והצעירים מתחת לגיל 19, ואחריו ישראל תוכל, תיאורטית לפחות, לחדש את הלחימה, או שהם מוכנים ללכת על כל החבילה, כולל המחירים הקשים ביותר שדורש חמאס.
קל לבקר את נתניהו ואת השותפים המוטרפים שלו מימין. קשה יותר לגבש עמדה שכרוך בה מחיר כבד, אלקטורלי ומוסרי. כל שחקן וחידתו.

מבט מהמסדרון

שלשום, יום רביעי, נכנסתי לעזה דרך מה שמכונה בצבא "מסדרון נצרים". המסדרון איננו מסדרון: הוא אזור חיץ ברוחב שישה קילומטרים ובאורך שבעה קילומטרים וחצי, כמעט ריבוע, שמנומר בבניינים הרוסים ובבסיסי מבצעים קדמיים של צה"ל. הוא משתרע ממחנות הפליטים במרכז הרצועה עד לשכונות הדרומיות של העיר עזה ומגבול ישראל עד לים. הרבה כלבים משוטטים; אפס תושבים. גם נצרים איננה: על חורבות בית האריזה שלה קמו בית החולים הטורקי של עזה ובית הספר לרפואה לידו.
4 צפייה בגלריה
yk13791637
yk13791637
ההשחתה מדאיגה, השעמום מדאיג: גרפיטי של חיילי צה"ל בכלא בעזה | צילום: נחום ברנע
שתי אוגדות כבשו ותפסו את השטח במהלך השלב הקרקעי. עכשיו הצטמקה הנוכחות הצה"לית לחטיבה פלוס. המלחמה שמתנהלת כאן היא מלחמה אחרת, מלחמת תחזוקה, מחויבת מציאות אבל נטולת אותה הילה הרואית שליוותה את חודשי הלחימה הראשונים. באולפני הטלוויזיה היא מתוארת עדיין באותם סופרלטיבים: זה מה שהצופים אוהבים לשמוע, זה מה שהפה מבקש לומר. אבל המציאות בשטח פחות דרמטית. כאן, בצפון הרצועה, אנחנו מזנבים בהם והם מזנבים בנו. ותיקי מלחמות מוזמנים להיזכר בדרום לבנון, בשנות ה־80 של המאה שעברה.
ג'וחור א־דיכ (מחילת התרנגול) היה כפר בן כ־3,000 נפש, בתים בני שלוש וארבע קומות בשולי השכונות הצפופות של העיר עזה. רוב תושביו היו פליטים. הוא ישב על גבעת חול שהגשמים ותנועת הרכבים הצבאיים הפכו לעיסת בוץ. כל בתי הכפר נהרסו, לבד מאחד, הרוס למחצה, שמשמש את החיילים כעמדת תצפית.
עליתי עם מפקד חטיבת הנח"ל, אל"ם יאיר צוקרמן, אל גג הבניין. צפון הרצועה ומרכזה נפרסו לפנינו, מרבד ארוך, אפור, רובו ככולו עיי חורבות. לטוב ולרע, התוצאה המרשימה ביותר של המלחמה היא ההרס שהביאה איתה. לטוב, משום שההרס ממחיש לכל אויב באזור שישראל יודעת להשתגע: מוטב לא לנסות אותה. לרע, משום שהוא הופך אותנו למנודים בעיני ידידים ובעלי ברית.
אלה ואלה משוכנעים שמדובר במסע נקם, עיוור וחסר הבחנה. כך זה נראה; כך זה נתפס. ההסברים המבצעיים שמנפיק צה"ל לא מסוגלים להתמודד עם תמונות ההרס והמצוקה ועם המספרים שמפיץ האו"ם: 30 אלף הרוגים ויותר בעזה מאז תחילת המלחמה; 70 אלף פצועים; 75 אחוז מהאוכלוסייה, 1.7 מיליון נפש, עקורים; התושבים שנותרו בצפון הרצועה, כ־300 אלף נפש, הגיעו אל סף רעב.
צוקרמן, 42, הוא נח"לאי מתחילת שירותו בסדיר, אב לשישה ילדים, תושב נוב שבגולן. מאז 7 באוקטובר היה רק פעם אחת בבית. "אנחנו תופסים את השטח לצורך שלוש תכליות", אמר. "אחת, אנחנו מונעים זרימה של תושבים לצפון ומגינים על תושבים שבוחרים לרדת דרומה. 1,000 תושבים ירדו השבוע, טיפה בים; שתיים, אנחנו מפעילים לחץ על חמאס; שלוש, אנחנו מספקים נקודת יציאה לפשיטות צפונה מהשטח ובהמשך גם דרומה ממנו".
הוא סיפר על ניסיון אחד לפרוץ את המצור. "שתי נשים נכנסו השבוע לשטח. פתאום התגלו מאחוריהן שני מחבלים שהמריצו אותן ללכת קדימה. זאת הדרך שלהם לבדוק אותנו. ללוחמים הייתה דילמה. בסוף הם ידעו להפריד: ירי מטנק הרג את אחד המחבלים. השני ברח.
"הכללים ברורים: פיזרנו להם כרוזים שהזהירו. בכל חודשי המלחמה לא יריתי בנשים או בילדים או במישהו שהניף דגל לבן.
"אנשי חמאס מדלגים מבית לבית בלי נשק. כך הם מגינים על עצמם. הנשק מחכה להם בבתים: אין כמעט בית שלא מצאנו בו אמל"ח".
נסענו מערבה, אל בסיס קדמי ששולט על טנצ'ר, הציר שחוצה את הרצועה לכל אורכה, ממחסום ארז עד רפיח. טנצ'ר, השלוחה הדרומית של כביש 4 בישראל, הוא עמוד השדרה של הרצועה, הלב שלה. במהלך ההפוגה עקבנו בנשימה עצורה אחר החטופות והחטופים שנסעו לאורכו, בדרך לחיים ולחופש.
בקטע הזה האספלט נעלם תחת ההפצצות וזחלי הטנקים. בתחילת המהלך הקרקעי, כשצה"ל קרא לתושבים לרדת דרומה, הציבו על מה שנותר מהכביש שתי סככות פח, לבדיקה של היורדים. עכשיו אין בהן שימוש. משאיות הסיוע ההומניטרי מגיעות לכאן בדרכן צפונה. רכבים של האו"ם מלווים את המשאיות, מלפנים ומאחור. הנהגים עוברים בדיקה. רחפן מצלם את המטען מלמעלה.
"את המשאיות מתחילים לבזוז בכרם שלום", אמר המח"ט. "פעם שנייה בוזזים אותן באל־בורייג'. הן מגיעות לצפון הרצועה רק עם חלק מהמטען.
"הפלסטינים מגישים כל יום תלונות לאו"ם. אתמול הם התלוננו שהשכבנו אותם על האדמה ואיימנו עליהם בנשק. תראה את התמונה".
הוא הראה לי תצלום בנייד: פלסטינים יושבים במכתש שלפנינו וממתינים לבידוק. לא שוכבים, לא מאוימים.
בין עשר ל־15 משאיות נכנסות יום־יום לצפון הרצועה. זה לא מספיק. "אלפים מסתערים על משאית. בתוך ההמון אנחנו רואים אנשי חמאס. הם מסתובבים ללא נשק, רעולי פנים. הם מכים באכזריות את ההמון".
הבסיס הקדמי של צה"ל יושב ברחבה מוגנת על ידי סוללות עפר. כל המתקנים בו ניידים: בתוך שעות אפשר לפרק אותם ולהפעיל אותם במקום אחר. מערבה משם, קרוב לים, בונים נקודת מעבר מסודרת יותר, זמנית פחות. השגרה הצבאית שונאת אי־ודאות. באים רק לרגע; נשארים לשנים.
"היכולת שלנו לשמר את ההישגים תלויה בפעילות שלנו כאן", אמר המח"ט.
האם לא הגענו לשלב הדשדוש, שאלתי.
"אנחנו חייבים לשמר קצב מבצעים", השיב. "אחרת נפסיד הכל".
כוח של צה"ל פעל מהבוקר בשכונת זייתון הסמוכה. המטרה הייתה לחשוף מנהרה – השטח רווי במנהרות הגנה, במנהרות אסטרטגיות ובמנהרות חדירה שנחפרו עד סמוך לגבול. קודם מפגיזים את השטח; רק אז נכנסים. הדי הפיצוצים הם חלק מהשגרה.
"האוגדה איבדה שני לוחמים השבוע מירי של צלפים", אמר. "לפני שלושה שבועות, כשחטיבה 401 נכנסה לעזה מצפון, הם שיגרו טילי נ"ט אל הנמ"ר האחרון. בשיירה אחרת שלנו הנמ"ר הלפני האחרון חטף נ"ט מהסביבה של בית החולים שיפא. חמאס לא יוצא יותר להתקפות: הוא מנסה לזנב בנו".
חמאס בנה בתוך השטח בית כלא גדול. כאשר כוחות צה"ל הגיעו אליו, הוא היה ריק מאדם. כלא קלאסי: חצר פנימית גדולה, מוקפת בתאי אסירים, מוגנים בסורגים. על הגג חצר נוספת, לטיולים, מחופה ברשת. הקירות מלאים בגרפיטי. יותר משההשחתה מדאיגה, מדאיג השעמום שמוליד אותה. על אחד הקירות בחדר המדרגות נכתב "בית כנסת" ולצד זה, בין הסורגים, "ושבו בנים". האם לשם, לכלא העזתי, הבנים רוצים לשוב? ספק גדול.

ביזה וביזיון

ע"כ, רופא גדודי בחטיבת מילואים של הצנחנים, סיים לאחרונה שירות בן חודשיים בתוך עזה. את רשמיו העלה על הכתב כשיצא משם. אני מביא את דבריו כלשונם, בקיצורים קלים.
"אתחיל בתחום שלא נגעו בו כל כך והוא ערכים בלחימה, או, בראייתי, ערכי החברה הישראלית בנקודת מבחן", כתב לי. "אחד הדברים הבולטים היה תחושת הכעס והנקמה שאפפה את כולנו עקב המאורעות המחרידים ב־7 באוקטובר. זה כלל כמובן גם אותי. בהמשך הבחנתי לצערי כי תחושות אלה הביאו להתרת רסן במספר תחומים:
"ביזה כמעט ממוסדת: בצבא שאני הכרתי המדרון החלקלק של לקיחת ציוד נחתך על ידי אמירה חד־משמעית שלא לוקחים כלום, בוודאי כשיש לך ציר לוגיסטי פתוח מהיום הראשון ואתה נמצא קילומטר וחצי מהגדר. זה מתחיל בלקיחה מסיבית של מזרנים, כירות גז ובלוני גז מבתים שנכבשו, ממשיך במזכרות קטנות (מסבחות, צעצוע קטן לילדים). הכל מנומק כמובן בצרכים מבצעיים – כמו מסך פלזמה בחפ"ק מח"ט (!) שהוחרם מבית פלסטיני.
"כמובן שיממה אחר כך הייתה פלוגה שהסבה לצפייה במשחק על מסך שהוחרם מבית סמוך.
"כוחות קטנים ופחות ממושמעים בזזו טלפונים, דייסונים, אופנועים ואופניים. פייר? התביישתי. בשלב מסוים הפסקתי להעיר כי נתפסתי כטרחן.
"השחתה: בעיניי, לגיטימי לחלוטין, מוסרית, לפגוע בבתים שעלולים להוות איום במהלך התקפה; לגיטימי גם לשטח פרימטר (שטח סמוך לגבול) ולהרוס בתים שמאיימים על צירים מבצעיים. אני לא תמים ולא פציפיסט. אני מבין שחלק ממשוואת ההרתעה היא פגיעה בהרבה מבנים.
"מקובל עליי, ובלבד שזה יוגדר כמשימה צבאית ולא כפריקת עול. תופעות של גרפיטי, שבירה והרס בתוך בתים מעידות על התפרקות ממשמעת. מחלקות בגדוד מתחילות באופן ספורדי לשרוף בתים, והמג"ד (שדווקא רגיש מאוד למשמעת ולסטנדרטים ערכיים בלחימה) אומר שמבחינתו זה בסדר. התחושה המצטברת היא שיש אישור לעשות כאן בעזה את מה שעשו בחווארה.
"מסרים פוליטיים: אין כמעט מחסום מפני מסרים פוליטיים – כמעט תמיד ימניים ולרוב קיצוניים. המפקדים מעלימים עין.
"שבויים: במהלך הלחימה שבינו חמישה מחבלי נוחבה שנכנעו, אחד עם קרסול מרוסק (בתחקור הסתבר שהוא מחבל שירה במיגונית ברעים והשתתף בטבח שם). טיפלתי בו וזכיתי למבטים נדהמים ושאלות נוקבות – לא כקנטור אלא כחוסר הבנה.
"לכך הצטרפה תדהמה על שהמג"ד כיסה באופן אישי את אבריהם המוצנעים של המחבלים העירומים. אנחנו גדוד צנחנים ממושמע, אז זה נגמר בכך. 200 מטרים מאיתנו נתפס המ"מ של אותם מחבלים. היו לו שברים רבים בגפיים. רגע לאחר שנחקר על ידי חוקר שבויים, הגיע לוחם מילואים והוציא את השבוי להורג (החטיבה טיפלה בבעיה במהירות, ומפקד האוגדה והמח"ט עברו מכוח לכוח ודיברו על חומרת האירוע. מעשית – אתפלא מאוד אם האיש יישב בכלא ארבעה חודשים).
"כמו שכתבתי, אני לא פציפיסט. אני תומך לחלוטין בהפעלת כוח משמעותי בעת הצורך. עם זאת, רבים מדי הרגישו שלבישת מדי צה"ל וחציית הגבול מתירות להם לחצות קווים.
"יותר מהכל מפחיד אותי תהליך הפלסטיניזציה של הציבור. הפלסטינים מצטיינים באתוס של קורבנוּת ונקמה. מה שאין שם הוא כוח פרגמטי חיובי שמתעל את הרגשות האלה לבנייה עצמית. המעשים שתיארתי בוודאי שאינם משתווים בחומרתם למעשי טרור, אבל הם מדרדרים את כולנו להלך רוח שמאיים על כוחה הגדול של הציונות – להציב תשובה חיובית, בונה, לגלותיות היהודית".
להלן תגובת דובר צה"ל על מקרה ההריגה של המחבל שנלקח בשבי: "האירוע מצוי בחקירה של המשטרה הצבאית החוקרת. נבחנת טענת החייל לפיה חש איום ממשי ולכן ביצע ירי להגנה עצמית. עם סיום החקירה יועברו הממצאים לבחינת הפרקליטות הצבאית".
4 צפייה בגלריה
yk13791636
yk13791636
רק לא חסה, כרובית וברוקולי: המסמך של הרבנות

ואכלת את כולם

הדיווח של ע"כ על רצח של מחבל שבוי חמור ביותר, וצריך לקוות שיסתיים בענישה הולמת. על תופעות של ונדליזם וביזה שמעתי מקציני מילואים נוספים. יש בעניין הזה מסורת ארוכה, עוד מימי הפלמ"ח. זה לא בשבילי, אומר הבוזז. זה בשביל החבר'ה. אני לא גנב; אני משלים ציוד.
התופעות האלה לא מסתיימות בעזה: חברי קיבוצים בעוטף מספרים שחיילים ששוכנו בתוך הקיבוץ השחיתו רכוש, ופה ושם גם בזזו, מכל הבא ליד. התופעה שולית, ובכל זאת. אנשי היישובים והמפקדים מסבירים עכשיו לחיילים בתחילת שירותם שהקיבוץ הוא בית, לא שטח הפקר. שמעתי על תופעות דומות גם ביישובים שפונו בגבול לבנון.
ע"כ העביר לי העתק של פקודה שהרבנות הצבאית הורידה לכוחות בשטח. הכותרת היא "נוהלי כשרות בעת הימצאות בעומק רצועת עזה". חתום עליה הרב רס"ן אבישי פרץ, ראש מדור כשרות.
הפקודה פותחת בתיאור הבעיה: "מסמך זה עוסק במציאות שבה נמצא כוח שלא בגבולות הארץ ומעוניין להשתמש בביזה".
איך משתמשים בביזה? הרב הצבאי מפרט: במאכלים קרים מותר להשתמש בכלים כפי שהם, ללא הכשרה; בבישול או בטיגון יש להכשיר את הכלים בטרם שימוש; סכו"ם וכפות חלוקה צריך להגעיל, כלומר להכניס למים רותחים; סירים צריך למלא במים רותחים עד לשפתם ולצרוב את השפה בגזייה; מותר לאכול פירות, ירקות, קפה, מלח, סוכר ותבלינים ללא חותמת כשרות, אבל אסור לאכול חסה, כרובית או ברוקולי, בגלל החשש מחרקים. בשעת הדחק מותר לאכול דברי מאפה. חל עליהם כדין פת עכו"ם.
רס"ן פרץ מסיים בברכה: "ואכלת את כל העמים".
4 צפייה בגלריה
yk13793246
yk13793246
רק טמטום, לא התעמרות מכוונת: גבעת התחמושת | צילום: שאטרסטוק

עשן עולה מן הגבעה

כל שנה, ביום ירושלים, מתייצבים שרי ממשלת ישראל בגבעת התחמושת. אנשי היחידה לאבטחת אישים מותחים יריעה שחורה שחוצה את הגבעה לשניים. בצד צפון מתקיים הטקס השנתי של גדוד הצנחנים 66, הגדוד שנלחם וכבש. הלוחמים מאז, בני 80 פלוס־מינוס, מגיעים למפגש השנתי. סופרים מי עומד על רגליו, מי נעזר, מי מת. היריעה השחורה מיועדת להגן על ראש הממשלה ושריו מעיניהם של הלוחמים מאז. עזרת שרים. המאבטחים מאיצים בלוחמים הקשישים ללכת הביתה. הם מעכבים את נאומו החגיגי של ראש הממשלה.
ביום ירושלים הבא לא תהיה להם גבעת תחמושת לעלות אליה. יום ירושלים יתפשט מהמלבוש החילוני האחרון שלו. יישארו רק התפילה בכותל והמצעד האלים של נערי ההתנחלויות בסמטאות העיר העתיקה. כך לכאורה. יו"ר עמותת גבעת התחמושת מנחם לנדאו הודיע שב־1 במארס ייסגרו שערי האתר והמוזיאון שנבנה בפתחו. הסיבה: התקציב השנתי, חמישה מיליון שקל, קוצץ בחצי. בתוך חודש תתרוקן הקופה.
בסוף יגיע נתניהו ויציל, רגע לפני הסגירה. או אורית סטרוק, עם מאות המיליונים שלה. בין הלוחמים בגבעת התחמושת היו בני הציונות הדתית: מגיע להם. או סמוטריץ'. מדובר בכסף קטן.
לפי כל הסימנים, מדובר בטמטום, לא בהתעמרות מכוונת. הכל מתחיל במשרד הביטחון: המשרד מנהל עשרה מוזיאונים, מבית השומר בכפר גלעדי ועד בית ז'בוטינסקי בתל־אביב. הרשימה נוצרה על בסיס פוליטי: כל שר ביטחון והגרסה של ההיסטוריה הקרובה ללב בוחריו. גבעת התחמושת לא שם. גם לטרון לא שם. משרד הביטחון לחוד ומלחמות ישראל לחוד. כל ניסיון שנעשה במשך השנים לעשות סדר בבלגן, לאחד את כל האתרים והמוזיאונים תחת גג אחד, רלוונטי, נהדף מיד.
אפשר להתחיל את הסיפור אחרת. מעשה במדריך תיירים שנמאס לו לשלם עבור הכניסה לאתר. הוא התלונן שהתשלום לא חוקי. בעקבות התלונה אסרו על העמותה למכור כרטיסים. הכסף נגמר.
מנחם לנדאו, צנחן וראש אגף בשב"כ בדימוס, עומד זה 12 שנה בראש העמותה. הוא פנה לראש הממשלה בנימין נתניהו. נתניהו העביר את הכדור למזכיר הממשלה, צביקה האוזר. האוזר העביר בכנסת את חוק גבעת התחמושת. ב־2017 החוק עבר. קם מוזיאון; קם היכל הנצחה. תעלות הקרב שוקמו. נתניהו בא לתקוע את המזוזה. זאב אלקין, שהיה השר הממונה, דאג לתקציב.
לפני שנה קמה ממשלה חדשה. שני משרדי ממשלה מיותרים, המשרד לירושלים והמשרד למורשת, שהיו קודם בידי שר אחד, פוצלו לידי שני שרים. מאיר פרוש מיהדות התורה הוא השר לירושלים; עמיחי אליהו מעוצמה יהודית הוא השר למורשת. כל אחד מהם דרש את גבעת התחמושת לעצמו. נתניהו, כמנהגו, לא רצה להחליט. בינתיים העבירו את הגבעה למשרד ראש הממשלה.
"נפגשתי עם מנכ"ל המשרד, יוסי שלי", סיפר לי לנדאו. "הוא הבטיח שלא ניפגע. הרגשתי שאני בשכונה. כשהזכרתי את אלקין ואת האוזר, המנכ"ל הגיב בקללות. כשיצאתי למסדרון, הוא רץ אחריי, תפס אותי והכניס אותי לחדר עם דגל המדינה. הוא רצה תמונה.
"לפני שנה וחצי פג תוקף המינוי של הדירקטוריון. החברים, כולם מתנדבים, מילאו טפסים להארכה. ואז קמה ממשלה חדשה. החברים מילאו טפסים שוב. למרות העובדה שהמינויים לא אושרו, החלטנו להמשיך. ואז מישהו, כנראה באוצר, אמר לא, אין לדירקטוריון סמכות. לפני שנה זה היה בסדר; עכשיו זה לא בסדר. הממשלה סירבה להעביר לנו מקדמות".
מי הקורבן הבא, שאלתי את לנדאו.
"המכון למורשת בן־גוריון", אמר.