"אפקט המאמן החדש" הוא אחת הקונספציות הידועות בתחום הספורט, וכמו קונספציות בתחומים אחרים בחיינו גם אותה צריך לבדוק מדי פעם – ולפעמים גם להפריך. התיאוריה הזאת טוענת שמאמן חדש ינצח במשחק הראשון שלו, ולפעמים גם ימשיך במומנטום למשחקים הבאים. הרבה בעלים ויו"רים מסתמכים כאשר הם מחליפים מאמן על ההנחה שהפיטורים יזעזעו את הקבוצה, המאמן החדש יביא התלהבות מחודשת ואולי גם שינוי טקטי כזה או אחר – והופ, איזה קסם, הקבוצה תנצח במשחק הראשון ואולי גם תעלה על דרך ההצלחות כשהשמיים הם הגבול.
מבלי להיכנס לשאלה אם ההנחות האלה נכונות או לא, מסתבר שבשטח זה כבר לא עובד. בליגת העל היו עד עכשיו חמישה חילופי מאמנים, מספר נמוך יחסית לשנים קודמות – אולי בגלל פגרת המלחמה שהרגיעה קצת את הבוסים, ואולי בגלל לו"ז המשחקים הצפוף שלא נותן זמן לחילופים. זה גרם למצב שתשעה מאמנים, קבועים וזמניים, עמדו לראשונה על הקווים – ורק אחד מהם, גיא צרפתי, מימש את "אפקט המאמן החדש" וניצח. חיים סילבס הוציא תיקו עם הפועל חדרה, והיתר: יוסי אבוקסיס, גל כהן, דן רומן, בורחה למה, סלים טועמה, מורד מגמאדוב ורן קוז'וך – הפסידו בבכורה שלהם.
בליגה הלאומית המצב לא יותר טוב. שבע קבוצות החליפו מאמן, ובחמש מהן עמדו כבר שלושה אנשים על הקווים. התוצאות הן, איך לומר בעדינות, לא משהו. 12 מאמנים קיימו הופעות בכורה על הקווים ורק שלושה מהם סיימו אותן עם ניצחון: אדהם האדיה בכפר־קאסם, אופיר קופל בהפועל ראשל"צ ומנחם קורצקי בהפועל ר"ג. שני מאמנים סיימו בתיקו (ניר ברקוביץ' ועמי טיאר) ושבעה הפסידו: עידן שום, איציק ברוך, תומר קשטן, פיראס מוגרבי, שלומי דורה, יובל נעים ואלדד שביט.
השורה התחתונה היא שאפשר להכריז רשמית על קריסתה של קונספציית "אפקט המאמן החדש". זה פשוט כבר לא עובד, למעט במקרים בודדים. אז אם הבוסים בונים על זעזוע לשם זעזוע, שיחפשו אותו במקום אחר, לא בעמדת המאמן. הרי בסופו של דבר, החילופים הם בדרך כלל לא על רקע מקצועי אלא על בסיס אישי. היכן שיש אמון בסיסי בין המנהלים למאמנים אין חילופים (הפועל ירושלים, הפועל פ"ת, אשדוד), והתוצאות לא יותר גרועות מאשר במקומות אחרים.
