אחרי 7 באוקטובר, חוסה רודריגס הפך לשגריר של ישראל. כמה התרגשנו לראות ציוצים ופוסטים של זר שלא חייב לנו כלום, ונרתם למאמצי ההסברה. רב עם אנטישמים, מדליק נר כתום בחנוכה בשביל משפחת ביבס, ואומר שאיומים לא יעצרו אותו. הקשר הספרדי עבד שעות נוספות והתראיין כמעט לכל כלי תקשורת מרכזי במולדתו כדי להגיד להם שהתמונה שהם רואים משם לא נכונה, ואפילו העביר ביקורת על ראש הממשלה שלו.
כשהתחילו הדיבורים על מעבר לדמירספור הטורקית, קשר הפועל ת"א הכחיש נמרצות. לאחר כמה שעות, הציוצים והפוסטים הציוניים נעלמו. לוחם הצדק קיבל רמזים שעם הטורקים לא כדאי להתעסק, והתקפל. האם הוא עשה את זה רק כדי למצוא חן בעיני האוהדים? ומה עכשיו, פוסטים מפרגנים על ארדואן? התחושה היא שרודריגס עשה עלינו סיבוב. אם הרגיש מחויבות למדינה, הרי שלא היה עוזב בהזדמנות הראשונה. כנראה שהתמיכה בישראל סיפקה לו את הצורך בלייקים ותשומת לב, וכשזה לא מתאים – מוחקים. הוא דחף לנו את האמת הכואבת לפנים: הכל מסתכם בכסף, אין משמעות לערכים. כמו שחקן שמנשק את סמל הקבוצה, ושנה אחר כך מנשק לוגו של קבוצה אחרת.
כל זר שמשתף פוסט בעד ישראל מקבל יחס של לורד בלפור, ומיד צצות הצעות לאזרח אותו. לא חסרים זרים שקיבלו אזרחות או מעמד של תושב קבע, והתעופפו מכאן ברגע שהתאים להם. המקרה הזה ייצור חשדנות. לא רק התמיכה הייתה ריקה מתוכן, גם ההבטחות שיש פה תהליך והקבוצה תחזור לצמרת. היה צריך להוסיף כוכבית: בכפוף לתקנון והצעות מקבוצות אחרות.
ואולי כדאי גם לשחרר קצת מזרים שלא הפכו לשגרירי הסברה. עדיף שחקנים שיושבים על הגדר ויודעים שהכל זמני, כי מחר הם עשויים לשחק במדינה שאינה חובבת ציון. לא כל שחקן זר הוא מיגל ויטור או שורה אובארוב.
