בקט־רגל, בשכונה, כששחקן עושה מהלך מלוכלך, נגיד תופס יריב בחולצה או נוגע ביד לעצור מתפרצת, הוא עף החוצה לשתי דקות. את שתי הדקות הבאות הקבוצה שלו תעביר בבונקר סטייל הפועל יהוד של פעם; בלהעיף כדורים למכתשים של הירח, שרק טלסקופ של נאס"א יוכל לאתר.
נזכרתי בזה בעקבות הדיווח בבריטניה על הרעיון לשלב כרטיס כחול במשחקי הכדורגל. כרטיס שיישלף למי שיפטפט יותר מדי לכיוון השופט, או יבצע עבירה שנופלת בין אדום לצהוב. דינו של כרטיס כחול יהיה עשר דקות בחוץ. אז ראשית, הניסיונות לתור אחר חוקים חדשים מעידים שהמשחק הפופולרי בעולם רחוק מלהיות מושלם. אבל את זה ידענו. ושנית, ברור שמי שהעלה את רעיון הכרטיס הכחול לא משחק קט־רגל בשכונה. עשר הדקות של ההרחקה הולכות להיות מריחת זמן אחת גדולה, ולהעצים את הבעיה הגדולה ביותר של המשחק ממילא.
במונדיאל האחרון נראה היה שמשהו סוף־סוף קורה בסוגיית בזבוזי הזמן. רפורמת תוספות הזמן הממושכות של פיירלואיג'י קולינה שמה אצבע על הנקודה הכאובה. שנים ארוכות באזורי הדמדומים של ליגה א', בעקבות הקבוצה שלי, הפגישו אותי עם כל הטכניקות האפשריות להרצת שעון קדימה. דברים שספק אם אברהם גרנט פגש בזמביה.
למשל כדור אאוט שנפסק לקבוצה שמחפשת להעביר זמן, ואף אחד מה־11 לא ניגש להוציא. אתה מסתכל ברגעים כאלה בעיניים המתחננות של השופט. בא לך לחבק אותו. לחוקת הכדורגל אין פתרון לביזאר כזה.
או למשל, קטע קוסמי, מביאי כדורים שנעלמים בשנייה שבה המארחת עולה ליתרון, וכמו בעינוי סיני תעביר מעתה את הזמן בטפטופי אלפיות שנייה. גם אם יש לך כרטיס כחול או בורדו בכיס, למי תשלוף? לילד שעד לפני רגע הזיע אחרי כדורים ופתאום קיבל חמישה שקלים לקנות ארטיק? לאיש המשק המסור? או לשחקן בפיגור ששוכב בעיגול האמצע בלי תנועה, מחזיק איבר פנימי שלא ידעת שקיים ונראה כמו אחד שחייב פינוי מוסק או ניתוח חירום?
קחו למשל את המפגש האחרון בין מכבי חיפה לבאר־שבע. גם 12 דקות תוספת הזמן, שהועברו בשרשרת פציעות מסתורית שתקפה את הבאר־שבעיים, היו רחוקות מלספק. הפתרון, אם לחתור לשורה התחתונה, הוא ליישם באופן מלא את מה שהתחילו במונדיאל בקטאר – שם המשחק בין אנגליה לאיראן עוד נמשך. אחר כך נתפנה לכרטיסים כחולים ולשאר הרעיונות המוזרים.
