"מאז 7 באוקטובר אנחנו נמצאים באירוע בריאות הנפש הגדול ביותר שהתרחש אי פעם בישראל" – כך אומרת ד"ר רונית וקסברג לחמנוביץ, מנהלת השירות הפסיכולוגי (מבוגרים) במרכז הרפואי שיבא, שמסבירה כי "מעולם לא נתנו מענה טיפולי רחב כל כך בהיקפו, ולטווחי זמן ארוכים כל כך. אנשי הצוות הטיפולי נאלצים להתמודד עם אירוע שלא דומה בכלום לכל מה שהכרנו קודם, וכתוצאה מכך גם אנחנו הגענו לחדר הטיפול חשופים יותר".
מאז השבת השחורה נקלטו בבית החולים אלפי חיילים ואזרחים במצבים קשים, ואפילו מסכני חיים. רבים מהם הועברו לבניין "חוזרים לחיים" – מרכז ייעודי שהוסב לשיקום נפגעי המלחמה. מי שיגיע למחלקת השיקום יתקשה לעכל את המראות: צעירים בכיסאות גלגלים, חלקם כרותי ידיים או רגליים, אחרים עם פנים מפויחות ועוד מצבים קשים. הם צוחקים, נראים שמחים, עטופים יום ולילה במבקרים, מקבלים משלוחים מפנקים, אמנים מגיעים להנעים להם את זמנם. לכאורה ניתן היה לחשוב כי התגברו על פציעתם. אבל שזה לא יוליך אתכם שולל.
"המהירות שבה הם מבקשים עזרה פסיכולוגית גם היא דבר שלא ראינו מעולם בעבר", אומרת וקסברג לחמנוביץ, ומסבירה שחלק מהמהפך נובע מצעד מערכתי שבו נקטה: "מרגע קבלתם בבית החולים, אני מכניסה לתמונה פסיכולוגים, שעצם נוכחותם מייצרת יותר פניות. גם העובדה שהם מאושפזים יחד, באותו מרחב, זה דבר שנותן להם יותר לגיטימציה לטיפול. מאוד טבעי להם להגיד 'אני רוצה/צריך פסיכולוג' כשהם יודעים שגם האחרים בטיפול. חלקם יודו מיידית בצורך הזה, אצל אחרים זה ייקח עוד קצת זמן, אם בכלל. בכל מקרה, נוכחות פסיכולוגית מאפשרת לייצר מעקב ראשוני, התערבות מניעתית ורצף טיפולי".
באיזה מצב נפשי הם מגיעים לטיפול?
"הם מפוחדים ומוטרדים מהעתיד. בחדר עולות בעיקר שאלות כמו 'יש מצב שאהיה פוסט־טראומתי?' או 'מה נשאר לי בחיים עכשיו שאיבדתי גף', וכדומה. הם רק מתחילים לעבד את האובדן ולא כל כך יודעים כיצד להתמודד איתו".
מה אומרים להם? שיהיה בסדר?
"המשפט 'יהיה בסדר' לא נמצא בארגז הכלים הטיפולי שלי. המטרה הראשונה היא להפחית חרדה, אבל לא לטייח את המציאות. כבר מההתחלה חשוב להגיד להם שמדובר בשיקום מתמשך, מרתון, ושנעבור אותו יחד איתם לאורך כל הדרך. חייל קטוע מתייחס לאובדן גף כמו לאובדן של אדם. תפקידנו כמטפלים הוא לזהות באיזה שלב של עיבוד האבל נמצא כל אחד: הלם, הכחשה, כעס, אשמה, הפנמה שעלולה לקדם דיכאון, או הסתגלות. על פי זה מתאימים להם את הטיפול הרלוונטי".
השיקום הוא סוג של חממה. שם הם מוגנים ושווים לאחרים. עד כמה קשה להם לחזור הביתה?
"קשה להם. טיפלתי בחייל שנורה על ידי צלף בשתי ידיו, ובשבת הראשונה שבה יצא הביתה הוא נשבר וחזר לשיקום כבר באותו אחר צהריים. קל וחומר כשמדובר בסיום השיקום, שזה אירוע בפני עצמו. חייבים להכין את הפצוע לפני שהוא עוזב. אין מצב שנזרוק אותו מהמקום הכי מוגן לחלל האזרחי, בלי הכנה ותמיכה".
מה מפחיד אותם בעצם?
"יש כאלה שאצלם זה רגע ההפנמה שהם נכים. אחרים חוששים שהיציאה הביתה תהפוך אותם לילד סיעודי שתלוי לגמרי באמא שלו. לכן, זה נעשה בהדרגה. כל משתחרר חווה סופי שבוע בבית בעודו בשיקום. אנחנו גם בונים יחד איתם את תוכנית השיקום הרב־מקצועית שתתאים לכל אחד. הם יוצאים מכאן עם המסר שהשיקום נמשך גם כשהם כבר לא במחלקה, וזה מחזק אותם".
