בימים אלו מציינים בגלקסיה 90 שנה ללידת דוד אבידן, המשורר החדשן ביותר בשירה העברית. אבידן ניסח את המוטיבציה החדשנית שלו במונחי קרנבל וספורט: "וַאֲנִי מִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים,/ שֶׁאִישׁ לֹא טָרַח לַעֲשׂוֹת לְפָנַי,/ וַאֲנִי מֵאַרְגֵּן מֵרוֹצֵי נְמֵרִים/ בְּהִירִים וְכֵהִים לְכָל יְדִידַי" ('פרהיסטריה'). חידושיו פרוסים על פני נושאים וצורות מגוונים, בהם: הצבת ההומור במרכז הבמה, הענקת מעמד קאנוני לתרבות פופולרית, הטמעה של העידן החדש, העדפת העתיד כזמן אידיאלי, שימוש פואטי בטכנולוגיות ובהן מחשב ורשתות תקשורת, הרחבת תחומי השירה לחלל, מדע בדיוני, שיווק וקידום עצמיים ופורנו.
בדרך כלל חידושיו לא מובנים די צורכם בגלל שמרנות והיעדר ידע בתחומי דעת רלוונטיים (למשל, רוק ואזוטריקה), אולם יש סיבה עקרונית לכך, והיא - תמורות מהותיות שהתחוללו בשירתו לאורך השנים. ריבוי פניה של שירתו פיצל את הקשב ועימעם את הבנת יצירתו כמכלול. בפרספקטיבה של זמן ייתכן שיש לסיבה זו משקל מכריע בהיסוס המתמשך ביחס להתקבלות שירתו.
שירת אבידן מחולקת לשלוש תקופות, אשר הכתיבו בהכללה שלושה סוגי קוראים: המוקדמת (עד 'משהו בשביל מישהו', 1964) שכוללת קלסיקות כגון, 'הרחובות ממריאים לאט', 'הכתם נשאר על הקיר', 'ייפוי כוח' ו'אהבה וגטאטיבית'; הניסיונית (1968־1974), שבה ראו אור בין היתר 'דו"ח אישי על מסע לסד' (1968), ספר השירה הפסיכדלי המובהק הראשון, וספרו הנבואי 'הפסיכיאטור האלקטרוני שלי - שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב' (1974), שהטרים את שירת המחשב והרשת; והמאוחרת (1978־1991), שמאופיינת בפטפוטים טובים של שירה, הסתלבטויות ודאחקות כמו למשל ב'ספר האפשרויות — שירים וכו'' (1985). עם זאת, בראיון עם מנחם בן, אבידן דחה את החלוקה בין מוקדם ומאוחר, כי משמעה שהמאוחר מאחר ופחות מוצלח; מבחינתו הוא גם הקדים את עצמו: "אֲנִי כְּסוֹפֵר// הַשֵּׁנִי־הֲכִי־טוֹב אַחֲרֵי עַצְמִי/ אַחֲרֵי אֲבִידָן כְּנִמְעָן סִפְרוּתִי// וּמֵאַחַר שֶׁמִּסְפָּר אֶחָד אֵינֶנּוּ בַּשּׁוּק/ הָרֵי מִסְפָּר שְׁנַיִם מַמְשִׁיךְ לְהוֹבִיל" ('השני אחרי הראשון').
לשלוש התקופות כאמור, שלושה סוגי קוראים. שירתו המוקדמת היא גולת הכותרת של יצירתו בעיני הקורא השמרן: ליריקן שמוצא בשירתו הניסיונית שעשוע של מתבגר ובזו המאוחרת "ג'ונגל של גי'נגלים" (כביקורתו השנונה של מרדכי גלדמן). שירתו הניסיונית נחשבת גאונית בעיני הקורא האקספרימנטלי: אינטלקטואל, חוקר תקשורת או תרבות (לא ספרות) או אמן בין־תחומי. שירתו המאוחרת היא אופציה קיומית קלה־גבוהה לקורא הסטלן: היפי מתבגר, צרכן תרבות פופולרית, יליד ניו־אייג' ואינטרנט.
במצב מפוזר של ריבוי סוגים וקוראים נוצר עיכוב בהבנת מכלול שירתו ואף בהתקבלות; יתרה מכך, במציאות תקשורתית ויחצנית שמבקשת למתג משורר תחת כותרת אחת מובהקת כמו אריזה בחנות, משורר רבגוני ניצב מול בעיית קשב וריכוז שיווקית. לאור זאת, ומשום שהקורא השמרן הוא הנפוץ מכולם, שירתו המוקדמת מוכרת, נלמדת ונחקרת יותר, כי היא פחות מאיימת. שירתו המוקדמת אכן נפלאה, אלא שבזכות החידושים הטכנולוגיים, התקשורתיים והרוחניים של שירתו הניסיונית והמאוחרת, יש לשירות אלו ערך רב כשלעצמן, כמו גם השפעה על מגמות ספרותיות, תרבותיות וחברתיות; כלומר, אבידן הוא גם משורר, לא רק משורר.
ב.
החידוש המשמעותי הוא הדומיננטיות של ההומור. עם זאת, באופן מפתיע המרכזיות שלו נותרה סמויה למדי, בין השאר כי הוא פרודי; לעיתים החיקוי הפרודי לובש פני פוקר ומאפשר לו לנוע בווירטואוזיות אירונית על קו דק בין רצינות להומור, אשר לא אחת מסווה את ההומור. אבידן היה ככל הנראה מודע למעמד ההומור בשירתו והתייחס אליו במספר שירים — נושא ארספואטי נדיר בשירתנו. לדוגמה, שירו 'בירור מושגים' טוען בהומור, כי צחוק הוא ערובה לשפיות, לבריאות נפשית: "נְדַבֵּר גְּלוּיוֹת:/ שִׁגָּעוֹן = אִבּוּד הַהוּמוֹר.// הַהוּמוֹר מִסְתּוֹבֵב בַּמִּסְדְּרוֹן כְּמוֹ סוֹהֵר,/ לְאַחַר שֶׁהַכְּלוּאִים כָּלְאוּ אֶת עַצְמָם מֵרְצוֹנָם וְהֵטִילוּ אֶת הַמַּפְתְּחוֹת הַחוּצָה.// צְחוֹק וְחֵרוּת? -/ אַתָּה מַצְחִיק אוֹתִי.// אֵין חֵרוּת הַצְּחוֹק -/ אֵין דָּבָר כָּזֶה.// אֵין מַצָּב, שֶׁבּוֹ יֵשׁ חֵרוּת־צְחוֹק מַמָּשׁ.// לָכֵן,/ מֵאַחַר שֶׁאֵין שׁוּם מַצָּב, שֶׁיָּכֹל לְהָכִיל אֶת הַצְּחוֹק בִּמְלוֹאוֹ,/ הֲרֵי// הַצְּחוֹק־בִּמְלוֹאוֹ:// יָכוֹל לְהָכִיל אֶת כָּל (רֹב) הַמַּצָּבִים,// יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם מִחוּץ לַמַּצָּבִים,// יָכֹול לְהִתְקַיֵּם לַמְרוֹת הַמַּצָּבִים.// אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּגֵּעַ מִזֶּה".
הדומיננטיות של ההומור היא אף שיקוף של רוח התקופה: השירה הישראלית היא תקופת השירה העברית ההומוריסטית ביותר בהיקפה ובגווניה. מכאן, ההומור הוא מאפיין זהותי שמבחין בינה לקודמותיה. הדומיננטיות שלו בשירת אבידן היא ביטוי להנהגה ספרותית, אשר משתקפת בשושלת הומוריסטית הנמשכת עד ימינו, וכוללת בין השאר את מאיר ויזלטיר, אהרן שבתאי, רוני סומק, זלי גורביץ', אפרת מישורי, רועי צ'יקי ארד, נעם פרתום ואחרות.
ג.
אבידן היה המשורר העברי הראשון שהעניק לתרבות פופולרית מעמד קאנוני ביצירתו. בכך מינף את המהלך המבשר של שירי 'רגעים' ו'הטור השביעי' האלתרמניים, אשר עסקו בתרבות פופולרית. אלתרמן פירסם בשנות ה־30 של המאה ה־20 שירים בנושאים המוניים ולא מקובלים, כגון, כדורגל, קולנוע, תערוכות, אופנה, שלטים ופרסומות. אמנם שירים אלו היו עבורו משניים לקורפוס הקאנוני שלו, אך זה היה פרויקט לאומי משמעותי; הודות לאופייה האוניברסלי של התרבות הפופולרית, שיריו אלו תרמו לגיבוש הזהות הישראלית הפרגמנטרית, שאך החלה להיבנות מקהילות מהגרים שהגיעו משלל תרבויות ושפות.
אבידן שידרג את הפופואטיקה האלתרמנית משוליים למרכז. שירתו עסקה בנושאי שירי העת והעיתון האלתרמניים והוסיפה חדשים. למעשה, ללא היכרות עם התרבות הפופולרית קשה לפענח חלק משיריו. לדוגמה, השיר 'בוא נעלה על הגל' נפתח בשורה "הֵי, גּ'וֹ, בּוֹא נַעֲלֶה עַל הַגַּל" וממשיך לקיים דיאלוג עם איזה ג'ו אנונימי. השיר נותר סתום אם לא מזהים את ההתכתבות עם סיפורו של ג'ו מהלהיט 'היי ג'ו' של ג'ימי הנדריקס. לאבידן היו דיאלוגים עם כוכבי רוק נוספים כמו החיפושיות ודיוויד בואי, כאשר אחת המוטיבציות שלהם היא למתג את הפרסונה האבידנית כחלק מברנז'ה בינלאומית זוהרת, כגיבור תרבות.
אבידן אף פיתח צורות פופואטיות למשל, את השיר־תסריט. זו צורה ייחודית הנוכחת בכל תקופות יצירתו: המוקדמת ('טיוטה לתסריט צונן'), הניסיונית ('מערבון') והמאוחרת, כאשר הפליג עם הפואמה 'שדר מן העתיד (תקציר לתסריט)' ומימש אותה כסרט המדע הבדיוני הישראלי הראשון 'שדר מן העתיד', שהוכתר כסרט הגרוע בעולם לשנת 1981.
ד.
אבידן הוא המשורר הניו־אייג'י המובהק הראשון בשירתנו. מאפיינים מרכזיים בעידן החדש הם העדפת הרוחני על פני הדתי, סינתזה בין מיסטיקות, שיבה לפרקטיקות רוחניות עתיקות והתאמתן למודרנה. שירת אבידן העתידנית־ניו־אייג'ית עסקה בראיית עתיד (באמצעות אסטרולוגיה, קריאה בקפה וסיאנסים), בפסיכדליה, במאגיה, במקרוביוטיקה ועוד.
לדוגמה, המזל האסטרולוגי הוא מרכיב משמעותי בתפיסה הפרודית של האני האבידני. הוא מפרש התרחשויות ביוגרפיות (גם היסטוריות) על פי קודים אסטרולוגיים. הוא רואה עצמו באופן חי וממשי כסוג של דג, למעשה, כדולפין, אשר במיתולוגיה היוונית מופיע כמרכבה של נפטון, שליטו של מזל דגים. האני השירי הוא "יְהוּדוֹלְפִין" (משירו 'יהודולפינים'), אשר "מְדַבֵּר עִבְרִית, אַנְגְלִית וְדוֹלְפִינִית" ('מבוקש על ידי המשטרה'), אך לא שירת בצה"ל: "אֲדוֹנִי אַף פַּעַם לֹא שֵׁרַתָּ בְּצַהַ"ל?/ אֵיזֶה יְצוּר מוּזָר./ אֵיזֶה דּוֹלְפִין מוּזָר./ אֵיזֶה יוֹנֵק מוּזָר מִכָּל הַבְּחִינוֹת" ('הפעם בסלחנות'). מזל דגים הוא מזל קרנבלי של זהויות מתחלפות, ולכן אבידן מגדיר את עצמו על ידי משחק לשוני אסטרולוגי של יהודי ודולפין. כלומר, ללא פרשנות ניו־אייג'ית המוטיב הדולפיני נותר סתום וממילא השיר כולו.
ה.
אבידן הוא המשורר העברי הראשון להציב את העתיד כאידיאה. זה בא לידי ביטוי פוטוריסטי־ניו־אייג'י למשל, בהערצת טכנולוגיות מתקדמות וכאמור בפרקטיקות אזוטריות של חיזוי עתיד. אמנם, הוא היה מודע לכניסתו לטריטוריה ספרותית שולית: "אֵין בִּקּוּשׁ רַב בַּיַּהֲדוּת לְעִנְיָן זֶה שֶׁשְּׁמוֹ עָתִיד" ('עשר תשדורות מלוויין ריגול'), אך שיריו האופטימיים ביותר הם אלו שעוסקים בעתיד: "הַמַּסָּע קָדִימָה דֶּרֶךְ/ הָרְקָמוֹת שֶׁל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים/ הַכֹּל בְּאוֹפְּטִימִיּוּת שֶׁל תֵּל־נְמָלִים" ('הדבר היחיד שיש טעם או הגיון'). למרות היחס החיובי כלפי העתיד כפתרון קיומי הטומן בקרבו ניצחון על החולף ועל המוות, ואף הבטחה טכנולוגית לשיפור באיכות חיים: "בִּמְכוֹנוֹת־הַזְּמַן יֵשׁ הַרְבֵּה רֹגַע" ('הפוגה זמנית'), העתיד איננו שם נרדף לשלמות; גם הוא לוקה בסטטיות ובנוסטלגיות: "הַהִשָּׁעֲנוּת הַנּוֹסְטַלְגִית שֶׁלִּי עַל הֶעָתִיד מַקְבִּילָה לְזוֹ שֶׁל רֹב/ הָאֲנָשִׁים עַל הֶעָבָר" ('פרואנטי'). מכאן היחס לעתיד בא לידי ביטוי גם בפרודיה עצמית, שמרסנת את האידיאליזם העתידני. הנימוק הביקורתי לריסון הוא בעיקר המודעות המחויכת ששלמות מצויה רק במקום אחד — במשורר אבידן.
ו.
יש מיפוי פואטי־היסטורי, כמעט אוטומטי, של הטְרִיוּמְווִירָט זך, עמיחי ואבידן, הכורך את השילוש יחד סביב המרד הבין־דורי בנוסח האלתרמני. אלא שאבידן הוא שלושה משוררים לפחות. לכן מיפוי זה מטשטש את החידושים הייחודיים של הפואטיקה האבידנית, אשר הפליגו מעבר לנורמות החדשות של שנות ה־50, כגון, שפת דיבור, אני פרטי ומוזיקליות של חרוז חופשי. ה"אני" השר בשירת אבידן התפתח והשפיע גם מחוץ לטריטוריות הספרותיות, התרבותיות והרוחניות של הספרות העברית החדשה: אם האני של עמיחי הוא אזרח מקומי־ירושלמי, וזה של זך הוא אזרח העולם — הרי ה"אני" של אבידן הוא אזרח הגלקסיה, המחכה לנו בתום עידן הדלי שהחל עתה (עידן זה 2,000 שנים), כפי שכתב ב'מנת קרב': "עַכְשָׁו אֲבִידָן דָּוִד/ גּוֹזֵר עַל עַצְמוֹ שִׁכְחָה/ וְנִזְכַּר בְּעַצְמוֹ מֵחָדָשׁ/ בְּעוֹד אַלְפַּיִם שָׁנָה". •
