חמוש בהגדרת ויקיפדיה ל"הפרעת אישיות גבולית", ובתפיסת ספרות מתקדמת של סדנאות כתיבה אמריקאיות ("אף כותב בן ימינו לא נמלט מאימת המושג One Liner, משמע, כיצד אתה מציג סיפור במשפט אחד באופן כזה שייצור עניין אצל השומע"), יצא מתן חרמוני בשבוע שעבר נגד דמותו ויצירתו של ברנר במוסף זה.
הבעיה הפחות חמורה במאמר היא בדיוק זו שהוא מאתר כביכול בכתביו של ברנר. זו כתיבה ביקורתית שאי־אפשר לתמצת במשפט אחד כי היא עוברת, מבלי משים, מטענה אחת למשנהּ בקלילות שרק כתיבה לא חמוּרה מסוגלת לה. האם חרמוני מתמקד במאמרו בביוגרפיה של ברנר כבעל אישיות גבולית? או שמא בכתביו שבהם הוא מזהה כביכול "פרוזה בורדרלינית"? האם הוא יוצא בביקורת על חסרון היכולת לתמצת את עלילת סיפורי ברנר? או על חוסר היכולת כביכול לספרות של showing ולא telling בספרות העברית בת הזמן? או שהוא מצביע על הקושי של הספרות העברית בת הזמן לכתוב דיאלוגים בשפה שעוד לא קיימת כשפת דיבור (הקושי כביכול ב־showing אינו זהה לקושי זה)? האם הוא מלין על כך שברנר לא כותב על עצמו (כן!)? או על שאין ארוטיקה בכתבי ברנר? כך עורם חרמוני גבב של טענות, רובן, במחילה, שטות מוחלטת (ברנר כותב גם כותב על עצמו; הוא כותב גם כותב בלי סוף על ארוטיקה, אבל על ארוטיקה כושלת, בלומה, פגועה, ובזה כוחו) וחלקן אמת חלקית (כן, חלק מספרי ברנר לא ניתנים לתמצות במשפט; כן, ברנר כתב דיאלוגים בשפה לא מדוברת, אבל בכך הוא הוכיח דווקא וירטואוזיות, כשיצר שטף דיבור "דוסטויבסקאי" בשפה כזו), כך שהקורא הנבוך אומר: שמא כולן אמת?!
אבל הבעיה בה"א הידיעה במאמר של חרמוני היא שהוא מאמר רצוף טעויות, מסלף ולא אחראי.
נתחיל מטעות בולטת. כותב חרמוני: "לאורך כל הדורות, אעז ואומר שהיחיד (!) שהתייחס אל ברנר באירוניה, בלגלוג אפילו, היה ש"י עגנון". הייתכן שחרמוני לא שמע על מאמר של אחד, ביאליק, מ־1908, בשם 'טעות נעימה', שכולו לגלוג, אירוניה, על ברנר של 'המעורר', על היומרנות וההיסטריה, וגם על הרישול שבכתיבתו הספרותית של ברנר. אבל ביאליק אינו היחיד: גם שלמה צמח כתב בחיי ברנר דברים חריפים נגדו. ומי שבאופן כמעט שיטתי רצה להחדיר אירוניה בדמותו היה שופמן, שבמשך חייו הארוכים הדגיש בהזדמנויות שונות את היותו של ברנר אמנם דמות מרשימה אבל גם אחד האדם בהחלט.
נעבור לסילוף. כותב חרמוני, בצטטו את עגנון, "'אל אלוהים אדירים, היאך אפשר לצייר ציורים, אם לא ראית מימיך סובך מגולה של רגל אישה? צייר מה שתצייר, את העורים והפסחים, את פאותיהם של תימנים ואת הקבצנים ששוגשים באשפה, ולא נפש חיה שאתה שואף את ריחה', כותב עגנון ברומן העלייה השנייה הגדול שלו 'תמול שלשום', ומפנה כאן הערה סרקסטית כלפי מי שהיה פטרונו והמו"ל של ספרו הראשון — ברנר". יכול הקורא לחשוב: אכן, התזה הוכחה! עגנון מתייחס לברנר באירוניה, בעיקר ביחס להיעדר הארוטיקה בספריו. אבל הציטוט הזה בכלל לא נאמר על ברנר! כי אם בידי צייר, שמתוסכל מהקשיחות הפוריטנית של החיים בארץ! (עיינו בעמ' 348 במהדורת 'ידיעות ספרים'). ומאידך גיסא, חרמוני יודע גם יודע (ולא מציין זאת) שדמותו של ברנר מוצגת ב'תמול שלשום' בהתפעלות.
יחסיהם של עגנון וברנר היו מורכבים מאוד. נכתב על זה הרבה. זכור לטובה חיים באר שעסק בכך. וברור שעגנון היה לפרקים עוקצני ואירוני ביחס לברנר משלל סיבות. לא האחרונה, שבהן היא ריכוזו העצמי העצום. האירוניה במאמר ההספד המפורסם שלו על ברנר, שעליו כנראה מסתמך חרמוני, היא בחלקה אירוניה עצמית של אדם שמשתאה עד כמה הוא מרוכז בעצמו.
נעבור לחוסר האחריות. הפעלת קטגוריות פסיכיאטריות על יוצרים היא לא המצאה של חרמוני. חרמוני, בדילטנטיות פסיכולוגית, מסיג דורות לאחור את מחקר הספרות (כפי שבאופן מקומי הוא מסיג לאחור את ביקורת ברנר לתקופה מוקדמת, שבה ברנר לא נחשב לסופר טוב אלא ל"פחות מסופר ויותר מסופר", כמו שניסח ברינקר). הרי, נזרום עם חרמוני, בורדרליינים יש הרבה, ובכל זאת הם לא נהיו לברנר. אז מה הפך את ברנר לברנר? זו היא השאלה שחוקר ספרות אמור לשאול.
בצד זאת, לא רק הגדרות ויקיפדיה, אפילו הגדרות ה־DSM הינן אנטי־ספרותיות במהותן. הרומן והנובלה מתמחים בחד־פעמי, בספציפי. "בורדרליין" זו הגדרה כללית מאוד. תחתיה יכולים להסתופף אנשים מסוגים שונים. בכלל, עירוב ביקורת אישיות בביקורת ספרותית הוא מסוכן ביותר. ביקורת ספרות לא זקוקה לעוד מידע: יש לה את הטקסטים! בביקורת אישיות לא תמיד כל המידע מונח לפנינו. אבל חרמוני לא מסתפק בזה; הוא כותב על יחסי ברנר ואשתו כלאחר יד: "ההתעללות באשתו ואם בנו, חיה ברוידא". "התעללות" זו מילה חמורה מאוד! מה האסמכתה, בבקשה?
חרמוני מתמחה ביידוי אבן אחר המת שלא יכול להתגונן עוד. כך היה בעבר עם עמוס עוז, וכך גם במאמר הנוכחי. אין חסינות לאיש. אך גם אין היתר לאיש לסלף. •
