'מנאייכ' של כאן 11 היא יצור חריג למדי בנוף של הדרמה הישראלית: לא רק שהסדרה מחזיקה שלוש עונות, זה גם קרה תוך שלוש שנים, פרק זמן נדיר במונחים מקומיים. לשם השוואה, העונה השלישית של 'זגורי אימפריה', סדרה מצליחה לא פחות, צפויה לעלות אחרי סיאסטה של תשע שנים (!).
אולם בעוד הרציפות מסייעת לקהל לזכור מי נגד מי ולמה, נדמה שהיא מונעת בינתיים מ'מנאייכ' להתבגר כמצופה מיצירה איכותית. וזה מתחיל, כרגיל במחוזותינו, בתשומת לב לפרטים הקטנים: למשל העובדה שכל המפגשים בין קצין בכיר במשטרה לצמד עבריינים מתנהלים בפומבי ועל מדים, או כשאותו קצין "מתחבא" מתחת לכובע, אבל מהז'קט שלו בולט התג עם השם. אולי זו אמירה על השכונתיות הישראלית, אבל גם אותה רצוי לנסח בצורה קצת יותר משוכללת.
באופן אירוני־משהו, אותה בעיית רשלנות תוקפת גם את הצד ההיפר־ריאליסטי של 'מנאייכ', שבו היוצר המוכשר רועי עידן זנח כמעט לחלוטין את הדמיון ועבר למדיניות גסה של העתק/הדבק מהמציאות: מהמראה הפיזי של חלק מהדמויות ועד הפצעתה של תוכנת הסייבר ההתקפי 'מינוטאור'. בסצנה שבה פרקליט המדינה שממש־לא־דומה־לשי ניצן־מה־פתאום, מורה להדליף מידע מקושקש על "הגברת האבטחה" לכתב בשם "עמיעד" (רפרנס עדין כמו אף־16 לאביעד גליקמן מחדשות 13), קשה היה שלא להתפקע מצחוק.
על אף כל אלה, 'מנאייכ' מצליחה לשמור על קשר סביר עם גרעין המצוינות והמקוריות שלה. ראשית, היא לחלוטין מכבדת את מורשת הקונספירציה שהפכה את 'הומלנד' האמריקאית ו'בשירות החוק' הבריטית, למשל, לסדרות חשובות ומשפיעות. כמו כן, הכתיבה של עידן מציגה פיצוח עברי־ישראלי של ז'אנר לא ישראלי בעליל: המפגש בין ברק (עמוס תמם שהולך ונטמע בדמות הנבל) לטל (לירז חממי הנהדרת), לדוגמה, הוא רגע מחשמל גם בזכות המשחק, אבל גם בגלל שהדיבור של שניהם משלב את העולמות הסותרים של חוק ופשע, של נורמטיביות ועבריינות. בקטעים האלה, מן הסתם, לאף אחד לא אכפת מחקירות ראש הממשלה.
למעשה, 'מנאייכ' היא סדרה מרתקת על אובססיה, ועל איך שהיא סוחפת שוחר צדק כמו איזי (שלום אסייג) ומעיבה על שיקול דעתו. כסדרה עם לא מעט אובססיות בפני עצמה, מוטב ש'מנאייכ' תיזהר מגורל דומה.
